[מוקדש לחברה טובה, שאני תמיד יכולה לבוא ולבכות לה על הקרבות האינסופיים שלי עם המתמטיקה הארורה הזו]
כשהייתי קטנה ממש אהבתי לצפות ב"קטנטנות". עברו כמה שנים, התנתקנו מתבל דיגיטל (כן, זה היה בימים שעוד היה תבל דיגיטלP:), התבגרתי קצת ופיתחתי שנאה בלתי מוסברת לכל התוכניות הארגנטינאיות בסגנון הזה. יום אחד, מתישהו בתחילת השנה, זפזפתי להנאתי בטלויזיה כשעיניי נתקלו בפתאומיות בתוכנית המוכרת והמתועבת- "כמעט מלאכים"! אוי לי, עוד סדרה ארגנטינאית קיטשית מבחילה!:$
אבל היה לי משעמם. אז ראיתי קצת.
וידוי מביך #1:
היי, אני רינת, ואני מכורה לכמעט מלאכים!!!
אוהבים אותך רינת0.0 (*בורחים בצחוק מטורף*)
כלומר, זו חייבת להיות התוכנית הקיטשית ביותר בעולם (וכשזה נאמר מפי בחורה קיטשית כמוני- זו לא מחמאה...)! ובכל זאת, אני חוזרת וצופה בה כמעט כל ערב.
למה לעזאזל?
כי היא נותנת לי תקווה.
במבט לאחור, אני יכולה להסביר את השנאה הזו שפיתחתי לטלנובלות הנ"ל. הרגשתי קצת כאילו הן יותר מדי משלות את הצופים שלהן, זה תמיד היה כל כך "אוי בוהו החיים שלי בזבל" ומה היה הפתרון? "תחלמו והכל יהיה הרבה יותר טוב!!!" שנאתי את זה. זה נראה לי פשוט בולשיט לא מציאותי. תבואו למשפחה מרובת ילדים שבקושי מצליחה לשלם את השכר דירה כל חודש, תגידו להם לחלום על עתיד יותר טוב. ואז מה יקרה? כלום. הם יישארו משפחה מרובת ילדים רעבה לארוחת שישי.
אני לא מאמינה בגורל, אני לא מאמינה שאם אתה בנאדם טוב אז בהכרח יקרו לך דברים טובים. לפעמים זה אפילו ההפך, הטובים נדפקים.
אם אנחנו רוצים משהו, אנחנו צריכים להסתכל לפחד עמוק בעיניים ולהעיף לו מכות רצח, ואז, אחרי שהתמודדנו כראוי עם הפחד הזה (*כותבת הפוסט הנ"ל אינה מעודדת אלימות בשום צורה*), נצא לדרך ונשיג את מה שאנחנו רוצים. זה יהיה פשוט? סביר להניח שלא. נצליח? לא בהכרח. אבל הפתרון הכי גרוע ששמעתי למצבים קשים הוא "לחלום". לחלום לא עוזר לאף אחד.
אבל משהו בתוכנית הזו שינה את נקודת המבט שלי.
שנה שעברה הייתה השנה המדהימה ביותר בחיי. השתניתי מטיתניקית מושתנת חרשנית וקרציה בעלת ממש מעט חברים, ליודניקית פתוחה וחברותית יותר, מעצבנת פחות (אני רוצה להאמיןXD), ואולי גם קצת בוגרת יותר? אז כן, השתניתי, והשינוי הזה גרר אחריו הרבה דברים לא נעימים, כמו מריבות עם ההורים שלי שלא היו רגילים שהבת שלהם פתאום עושה עם החיים שלה קצת יותר מלשבת על התחת ללמוד כל הזמן (למרות שאני עדיין די חרשנית:$), עזבתי מקצוע מוגבר ריאלי- גן עדן להורים רוסיים- בשביל לעבור למקצוע הומני- הסיוט הגרוע ביותר שלהם-, נזרקתי לראשונה, ועוד ועוד סיפורים יפים שאחסוך מכם לעת עתה.
למדתי להתגבר על כל השינויים הללו, עם אופטימיות, וכוח רצון להמשיך.
ובת'כלס, במה זה שונה ממה שהם כל הזמן חופרים עליו בתוכניות כמו כמעט מלאכים?
[מעבר לעובדה שלי אין ספר עם שבעה מנעולים וחבר שנראה כמו טצ'וP:]
בשביל להזיז הר אנחנו צריכים להילחם על כך במו ידינו, אבל בלי כוח רצון ואמונה בעצמנו לא נצליח להזיז אפילו נמלה.
מה שלא יהיה... אני יכולה להתפלסף על הנושא הזה המון, ובסוף בכלל להגיע למסקנה שאני כן שונאת את התוכנית^^.
אבל מחרתיים מועד ב' במתמטיקה, אז למי יש זמן לזה?!XD
Quite frankly, my dear, I just don't give a damn
אף פעם לא הבנתי למה בלוגרים טורחים לכתוב ככה,
אם בכל מקרה אנשים מצליחים לקרוא את זה.
*RM*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
