סליחה? אתה יכול אולי לעזור לי?
אל תשאל שאלות, אל תשאל שאלות, בבקשה!
אני אצרח, ואתה תלטף לי את הראש
בבקשה, מסכים? בבקשה...
השעון מתקתק ואני לא רוצה ללכת
הביתה
הביתה, קחו אותי הביתה, רוצה הביתה!..
אין לי מוזה כבר יותר מדי זמן. זה חסר לי. אני צריכה את הכתיבה הזו, שתאזן אותי.
החיים כ"כ שגרתיים. בית ספר, מבחנים, סניף, לצאת בערב שישי, לקום בשבת, לנוח קצת ואז ללמוד למבחן הבא, לחשוב על העתיד שלי.
הכל חוזר על עצמו. רפטיטיבי בצורה מבחילה. אבל אלה החיים, נכון? משינוי לשינוי, מתקופה לתקופה, כל זמן שעובר יוצר הרגלים. הרגלים הופכים למשעממים עם הזמן. אנחנו דבקים בשגרה כי אנחנו לא יכולים בלעדיה, כי אנחנו תלויים בביטחון שהיא מעניקה לנו, כי אנחנו סומכים עליה.
כל החיים הם לופ אחד גדול, החיים של כולנו... אנחנו חושבים שאנחנו מיוחדים, שאנחנו שונים מכולם, וואלה, צאו מהבועה, ברוב המקרים זה לא נכון...
אי אפשר לעשות משהו שעדיין לא נעשה כי פחות או יותר הכל כבר נעשה.
אנחנו שונים במעשים שלנו, לא בגורמים להם. אנחנו אוהבים, אנחנו שונאים, אנחנו מקנאים, אנחנו בונים והורסים. אותם הרגשות, חוזרים על עצמם בלופים, שוב ושוב ושוב ופשוט לא נמאס. אנחנו בוחרים? יש לנו בחירה? בחירה במה בדיוק? אנחנו בוחרים מגמה, אם לעשות שנת שירות או מכינה, אם להתגייס או להשתמט, תפקיד בצבא, פרטנר לחיים, כמה ילדים אנחנו רוצים.. בוחרים את כל זה, בעצמנו, כי אנחנו כ"כ רוצים להישאר בשליטה על החיים שלנו. אבל בסופו של דבר כולם בוחרים מגמה כלשהי, קריירה מסוימת, פרטנר מסוים.
שום דבר שתעשה לא יהפוך אותך לשונה מאחרים. החיים הם לולאה, מרגע הלידה ועד לרגע המוות, כאשר כל מטרת חיינו היא במילים פשוטות- למות.
זה כ"כ צר עין לקרוא לזה תפיסה פסימית. אתה יודע שתמות בשלב מסוים. לך תדע מתי? זה שאין לך איזו מחלה ממארת לא מציל אותך מכלום, כי מה לעשות שחרא קורה. אולי מחר תידרס, אולי בעוד שעה מישהו ישתיל לך רעל באוכל. לך תדע. אז וואלה, מתישהו כולנו הולכים למות, אבל זה לא משנה מתי כל עוד באמת נרגיש שמיצינו את עצמנו עד לאותו רגע.
אנשים אף פעם לא מרגישים שהם ממצים את עצמם לפני המוות, הם תמיד מרגישים פספוס, החמצה, ומתחילים לעשות את כל הדברים שהם דחו כשעוד היה להם הרבה זמן לחיות, ולעשות אותם אולי, מתישהו, בעתיד. מה זה משנה אם נגיד לילד שאנחנו לא סובלים שאנחנו לא סובלים אותו עכשיו או יום לפני המוות שלנו? יום שלם לדעת שגרמנו למישהו להרגיש רע, שנים שלמות... אין הבדל.
הזמן לא קיים. הזמן חולף, הזמן חומק מבין אצבעותינו ולא חוזר. אנחנו מבזבזים את רובו על כאלה שטויות.
שגרה שכזו. שתלך קיבינימט, היא, וכל החברות השרמוטות שלה.
[שמעתם שהיא שרלילה...]
לילה טוב לכם, מאזיניי היקרים מפז
*RM*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
