יסורים

אני רוצה ללכת לישון ולישון ולישון. לבלות ימים על גבי ימים במיטה, בלי לראות אף אחד, בלי לדבר אל אף אחד. בלי להראות ובלי לחייך. בלי לאכול. אני רוצה להיות סגורה בחדר ושהאופציה לצאת ולאכול משהו תהיה לא קיימת.

חשבתי על זה ומישהו צריך להקים מוסד כזה בו נשים שרוצות לרזות יאשפזו את עצמן מרצונן החופשי ויאפשרו לצוות שם להרעיב אותן. אנחנו מאבדות שליטה על מה שנכנס לנו לתוך הפה כל הזמן, תארו לעצמכן תהליך הפוך בו את יכולה להיות רעבה כמה שבא לך ואף אחד לא יתן לך לאכול. צרות של עשירים? אני נגעלת מעצמי כשיוצא לי לנסח את המחשבות האלה.

החופש שלי מתחיל ביום ראשון הבא, עד אז אני אמורה לשרוד איכשהו. ולסתום את הפה.

פאק, כל יום נהיה יותר ויותר קשה.

לפעמים אני לא מצליחה לחייך ולפעמים אני לא מפסיקה לחייך, לא יודעת מה יותר גרוע כי בפנים אני כולי... בתוכי אני קרועה.

נראה לי שיש לי יותר מדי דברים להתמודד איתם עכשיו ואני לא בן אדם שמתמודד עם דברים. כשמשהו מאיים על היציבות המעורערת של העולם הפנימי שלי אני מנסה לשקוע כמה שיותר פנימה. נדמה לי שמתחיל להיווצר בתוכי חור שחור ואולי בגלל זה אני כל הזמן רעבה.

השומן, הבדידות והחרדה. באמת שזה יותר מדי, כבר שנים שלא יצא לי לחיות עם שלושתם בבת אחת ואף פעם לא בעוצמה כל כך חזקה. כל בוקר שמגיע קשה מנשוא, כל בוקר אני מתחרטת על קיומי. מנסה לא להשבר אבל זה בלתי נמנע, ברגע שזה חודר פנימה זה לא עוזב עד שאת מגיעה לשיא. אני מנסה להמשיך, בדרך שלי. אני רוצה להרעיב את עצמי ולא מצליחה,  אחרי 24 שעות שום דבר כבר לא חשוב לי, לא הגוף ולא הנפש. רק הרגע.

אני לא יודעת מה יהיה איתי.

לפעמים, אני מפחדת.