יסורים

אני לא יודעת מאיפה להתחיל ואני מתביישת לספר כמה אכלתי בימים האחרונים.

59 ביום ראשון? מצחיק. 63+ במקרה הטוב. ואני חרדה, חרדה לראות את המספרים הלא הגיוניים האלה. הצוואר והפנים שלי מוצפים בשומן ואני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה. לא מוכנה להשלים עם המצב הזה.

כואב לי להזכר בימים ההם, הימים הקסומים שהיו שייכים לעצמות ולאיזושהי ישות מסתורית שיכלה לרעוב במשך ימים, להסתכל במראה ולהיות מרוצה. זאת שאמרה לא לאוכל, שהייתה מעבר לאנושי. אני כל כך רחוקה משם, אני נמצאת שנות אור משם, עשרות קילוגרמים משם. איך חוזרים למצב ההוא? איך מחזירים את דרך החשיבה ההיא? איך מתחילים מחדש וממשיכים עד הסוף? הרי אין משהו בעולם שיותר חשוב לי מהרזייה כרגע, אז למה אני מצליחה רק להשמין? למה אני מכאיבה לעצמי בכוונה?

ברור שאני לא אצא מחר, אני אפילו לא מסוגלת להתקלח היום. לא מסוגלת לראות את עצמי ערומה. אני רוצה למות כרגע, הכאב הזה הוא אמיתי. אני כל כך רוצה להפסיק להתקיים.

אני לא יכולה להמשיך לחיות בתוך הגוף הזה.

אני מתעוררת בבוקר וחולמת על צומות ממושכים, חולמת לחזור להיות הבחורה החלשה והרזה ההיא. אני מנסה למצוא את הדרך הנכונה עבורי ולא משנה על איזה שביל אני עולה, בסוף אני תמיד מגיעה למקרר. עם רעב חייתי.

הקטע המצחיק הוא שמחר אני שוב אהיה רעבה. אולי אפילו בעוד כמה שעות.

48 שעות צום. אני חייבת את זה על מנת להמשיך לנשום.

1  13  25  37

2  14  26  38

3  15  27  39

4  16  28  40

5  17  29  41

6  18  30  42

7  19  31  43

8  20  32  44

9  21  33  45

10 22  34  46

11 23  35  47

12 24  36  48