פרק ראשון – אמא!

שפשפתי את עיניי כשקרני השמש החזקות חדרו את החלון ומסנוורו אותי, מליון פעמים אמרתי לאמא לקנות וילון אך אף פעם היא לא מילאה את מבוקשי – למה? כי זה יקר.

הכל תמיד נורא יקר בשבילנו, אבא עזב את הבית כשהייתי קטנה ומאז אמא בקושי מצליחה להחזיק אותנו בחיים. נו טוב, לפחות אהבה יש במשפחה.. או שלא?

**

הדם בעורקי זרם במהירות כמו כל פעם בזמן הריצה, כמה כייף ריצה יכולה להסב לאדם?! הרגשתי את חזי עולה יורד וראיתי את הבית קרוב.

מבט מהיר בשעון נתן לי להבין שאני רצה כבר שעה וחצי והגיע הזמן להספיק. האטתי את המהירות עד שעברתי להליכה איטית ובאותו זמן לגמתי מבקבוק המים שלי.

כשנכנסתי הביתה אמא חיבקה אותי חיבוק גדול למרות הריח שנדף ממני - נו טוב אמא זה אמא, לא?

*

"בוקר טוב" חייכתי חיוך גדול כאשר הכנתי לי את ארוכת הבוקר, מלפפון, עגבניה, גזר וגבינה כמו בכל בוקר, שגרת האימונים לא נותנת לי דרך אחרת, אבל למה אני מקטרת? הרי אני בחרתי בדרך הזו. "בוקר, מתוקה" אמא חייכה אלי ונתנה לי נשיקה על המצח, לי ולאמא יש קשר מצויין, אני ממש אוהבת אותה.

**

התקלחתי באטיות ובאותו זמן אחותי צעקה שהמים עומדים להיגמר ושאני צריכה למהר, על הבוקר צעקות.

"בסדר, בסדר" גיחכתי ויצאתי מחדר המקלחת, "למה אין מזגן דלוק בבית הזה?!" צעקתי בחוזקה לאחר שהרגשתי את הקור המקפיא - 'למה בכלל אין מזגן בבית הזה? ' חשבתי לעצמי, את התשובה ידעתי גם בלי לשאול.

**

"מתי את צריכה ללכת לאימון?" אמא שאלה אותי בזמן שהכינה לי כריך.

"אמנון אמר שבגלל התחרות הוא נותן לנו חופש היום, את לא צריכה להכין כריכים" עניתי והתקרבתי עליה תובלת את האצבע בשוקולד ומלקקת "חזירה!" אמרה צעקה והתחילה לצחוק.

**

ישבתי ישיבה מזרחית ואכלתי בשקט את הסלט שהכנתי לעצמי, שותה ליד שוקו חם.

'בקרוב אני אצטרך ללכת לאימון ואז הרבה זמן לא יהיה לי זמן לאכול' הזכרתי לעצמי ונגסתי עוד ביס - מסיימת את כל האוכל, לוקחת תיק ויוצאת לכיוון הסטודיו, בקרוב יש את מופע הסיום ואנחנו עושים המון חזרות.. אני כל כך אוהבת לרקוד.

**

הרוח הקרה הקפיאה את גופי שעליו היה רק סריג דק ומתחת חולצה קצרה שלקחתי מאמא.

חיכיתי לאוטובוס וכאשר הוא הגיע עליתי עליו והתיישבתי במושב הריק היחיד שהיה, התכווצתי מנסה לחמם את עצמי מהקור.

"אפשר לשבת?" חייך אלי בחור – שנראה צעיר – וקטע את מחשבותיי. לא עניתי אך הזזתי את התיק, מתכווצת לכיוון החלון.

הוא התיישב ונראה כאילו מנסה לחשוב איך להתחיל שיחה וכך היה –"אין לך מעיל?" הוא שאל והסתכל על גופי המכווץ, "לא נראה לך קצת חוצפה לשאול?" עניתי ועצמתי את עיניי, נמאס לי שכל הזמן שואלים, מביך להיות ענייה – אין ספק. הוא גיחך, "סתם נראה לי שממש קר לך, לא מנסה לדחוף את האף." "אני יורדת פה – אמרתי שהאוטובוס עצר – להתראות" עניתי ובכך סיימתי את השיחה, הבחור הסתכל עלי בהרמת גבה.

מה אתם אומרים? אני מבטיחה שהולך להיות אחלה סיפור.

דרך-אגב, לאחר מספר פרקים(כנראה) אני אעשה סקר ואתן תבחרו את הדמות שהכי מעניינת אתכם ואני אתמקד בה.