מדהים. כמה רגשות יכולים לתעתע. מטבע הדברים אני אמורה להרגיש ריקה ועצובה, אתם יודעים,

אחרי שנתיים שהיינו ביחד לראות את מסע ההוללות של בן אדם שכל כך אהבתי, מסיבה שעכשיו לא הכי ברורה לי.

לראות את הנסיון העצוב שלו לברוח ממה שהוא עשה לי, לנו, בעיקר לעצמו.

בכל זאת אני לא ריקה או עצובה, רק מתגעגעת לפעמים, בפינה נחבאת בראש.

אני בעיקר נהנת, מגשימה דברים שרציתי לעשות ונמנעו ממני מכוחה של השגרה, של חוסר יוזמה, של קיבעון.

מצטערת על דבר אחד - שחיכיתי עד עכשיו להתחיל לחיות.