כינוי:
מנגבת הדמעות מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
 מושלמת
לאחרונה משהו השתנה בי, הפכתי לאדם שתמיד ייחלתי להיות מבחינת מובנים רבים, אני חייכנית יותר, מאושרת, שלמה, מסופקת..
אפשר להגיד שהכוס שלי מלאה עד סופה, למדתי להעריך את הדברים הקטנים, להנות ממה שקיים ולהוקיר את זה כל כך.
רוצים לדעת למה היום שלי היה מושלם? כי הלך לי טוב בשיעור הנהיגה, וכי חמים בחוץ והבטן שלי לא הייתה כ"כ נפוחה בבוקר, כי יש לי בית לחזור אליו והורים (מינוס אבא) שאוהבים אותי, כי יכלתי להקשיב למוזיקה, כי יש לי חברים שאוהבים אותי (וגם כאלה ששונאים, אבל זה אומר שיש במה לקנא לא?), כי אני מצליחה לחלום, כי הצלחתי לפתור באוטובוס סודוקו קשה, מהאלה שאני אף פעם לא מצליחה, כי אני יכולה לכתוב, כי יש מרתון סוציולוגיה בימי רביעי ואורן יושב ליידי, כי לא עשיתי אתמול מבחן בלשון וכשכולם נכשלו אכלתי בבית קפה עם אמא וסבתא שלי, כי אני מעיזה ללבוש את הבגדים שקניתי באפריל של שנה שעברה, כי למרות הכל מתחיל להיות לי נוח עם הגוף שלי למרות שאני שמנה יותר מאיי פעם,כי אני מבינה שאני מדהימה..
כי סבלתי מספיק, טעמתי מטעמי החיים במידה המספקת כדי שאוכל לפתח את הנוגדנים בגופי להשמנה מהם, היה לי כל כך רע ודוקר עד שעכשיו למדתי מה לעשות כדי לא לחזור לשם, כי אני שטחית ורדודה אבל בו זמנית כל כך עמוקה, כי אפשר לנהל איתי שיחה ואחרי זה לצחוק, כי אפשר לסמוך עליי ולספר לי הכל בלי שזה יופץ, כי אני אנושית וזה מה שהופך אותי לכזו.. מושלמת!
וכן אני מודה בזה, אני באמת מושלמת, הגוף שלי מתפקד, העיניים שלי רואות, הידיים מרגישות, האף נושם, העור נצרב מהשמש, המוח פועל והנפש מרוקנת מעצב. כנראה שהשנה האחרונה הייתה כמו מין חוקן כזה (כן הדימויים שלי לא עשירים היום.. רפואיים משו), אתמול דיברתי עם אירית, שהיא אחת הילדות המקסימות בשכבה (מהסוג הזה שכולם מכירים ופשוט אוהבים, מזל עקרב שיודעת בדיוק מה להשיג בלי טיפת פוזה אלא העזה טהורה) והיא אמרה שיש דברים שיושבים עליה וכששאלתי אם היא רוצה לשפוך קצת היא אמרה שזה לא קשור רק אליה אלא גם לאחרים ופשוט כ"כ הבנתי למה היא מתכוונת ואז היא שאלה אותי מה איתי ואם טוב לי, בלי לחשוב אמרתי שכן וחייכתי, היא אמרה שגם התחלתי להאדים ושאלה למה..
למה? כי אני יכולה לקרוא ספר, כי אני אהובה, כי אני שלמה.. כי יש לי גישה חדשה, כי אני מאושרת ולא חושבת על הרגע שבו זה ייגמר (רק המחשבה על זה גומרת את האושר, מנסיון|לא לנסות בבית) ואז היא שאלה מה למשל גורם לך להיות מאושרת, השמש, השמיים הכחולים, הציפורים, הנופים, עצים, העובדה שאין לי מבחן בחמישי, העובדה שהאדם היחיד שאני כביכול נמשכת אליו לא קריים בעולמי האמיתי ואני יכולה לנתק אותו בכל רגע נתון מחיי בלי להניד עפעף, העובדה שקמתי והתחזקתי ונפלתי וכאבתי ולמרות המשכתי ולא וויתרתי, אני לא יודעת איך אבל עברתי את זה.
למדתי כל כך הרבה על עצמי, לקחתי כל כך הרבה צבעים שאני יכולה לצייר עולמות עד סוף חיי או עד ההזדמנות החדשה הבאה לחדש את המלאי, כי עוד חמישה חודשים אני בצבא ויהיה טוב שם, הרבה יותר טוב. נכון, קשה ומאתגר ומעייף ברמות אבל אני אעבור את זה בדיוק כמו כולם.. הגעתי להשלמה שעדיף להיות רגילה משעממת ומאושרת מאשר מיוסרת ומעניינת.. סופסוף אני משלימה על עצם היותי רגילה, מניחה לכל המאבקים האלה לייחוד עצמי, פתאום אני מבינה שלקבר אתה לא לוקח דבר, אולי שם אבל ייחוד בהחלט לא נשאר איתך כל הדרך לשמיים.
היום דיברתי עם אורן ואמרתי לו שאני מפחדת מהעתיד, כי אני לא מרגישה שיש לי כישורי חיים ועצמאות שתאפשר לי לצאת לעולם עוד שנתיים.. הוא אמר לי משפט כל כך חכם ומרגיע "אנחנו בסך הכל פסולת אורגנית, אנחנו נוצרים כולנו מאותו חומר ומתכלים באותה הצורה, אין דבר שאדם אחד יכול להשיג ואחר לא יכול.. אין דבר שמישהו יכול להשיג ואת לא תוכלי לעשות, כולנו בנויים מאותה הפסולת האורגנית" ויש בזה משהו כל כך מרגיע.. כי בסך הכל זה גורם לך להבין עד כמה אתה בורג קטן בעולם, יש עוד מליונים שעוברים את זה באותו רגע נתון, שחווים את מה שאתה חווה או תחווה, הם הצליחו להסתדר וגם אני אצליח כשאגיע לשם, אין לי ספק בזה. לפעמים פשוט צריך את הדבר הקטן הזה שיגרום לך להבין לאן אתה שייך בעולם, אם תעשו את זה תתפלאו כמה אפסים יש באחוזי ההשפעה שלהם. אז נכון, העולם שלנו מתנהל סביבנו ובהחלט לא סביב כל העולם על מיליארדי הנפשות החיות ופועלות בו אבל לפעמים זה מחזיר לקרקע ומפחית מכל המחשבות המיותרות.
זה בסדר לא לחשוב, לא להתעמק בעצב ולחפור עד שכל הגוף מלא בקרישי דם, אנחנו חיים רק פעם אחת, מותר להיות שטחיים ולהנות מהם אבל צריך לעשות את זה במידה, לכל דבר יש את הזמן שלו.. לכאבי הגדילה האלה אין מקום בחיים שלי יותר, זמנם עבר, הם השאירו את חותמם עליי ופה תם תפקידם.
היום אני ושיר ישבנו בחוץ והיא התלוננה על כתמי שמש שיש לה על היד והיא חושבת שהם ממש מכוערים, ניסיתי להעיר לה ולנסות לעודד שזה ממש שטותי ושעד שהיא לא העירה לי על זה לא שמתי לב לזה בכלל ושהיא סתם חושבת שזה מכוער ואז היא אמרה שגם לי יש כאלה, ראיתי בזה נסיון להעליב בייחוד אחרי כל השמצות הכתמים האלה שיצאו מפיה ואמרתי שהגוף שלי מושלם גם עם הכתמים האלה..
"כן ***** תהיי יותר שחצנית" היא הפטירה
"למה שחצנית? אני מודעת לעצמי, והגוף שלי מושלם, אני מושלמת"
"איך את יכולה להגיד דבר כזה? זה שחצני ברמות"
"לא קשור שחצנות, זה לאהוב את עצמך ולהיות מודעת לגוף שלך"
"דווקא בגלל שאני מודעת לגוף שלי אני לא חושבת שהוא מושלם"
"פה טמונה הבעיה, את אמורה לחשוב שהוא מושלם, כי הוא הגוף שלך"
'מבט' ***** תעזבי אותי באמ'שלך את לא נורמלית, את לא רואה כמה השמנת? איך את יכולה להגיד שהוא מושלם?!
<תחושת ניצחון>
אז שיר רוצה לדעת איך הוא מושלם? הוא מתפקד, העיניים שלי רואות, אין לי ברוך השם מחלה, אני יכולה לרוץ ולמרות שאני רובצת בשמש כמו גופה שנשכחה לא נותרו בי רישומים מלבד שיזוף קל (תודה לאל), אני חיה, חושבת ואוכלת, אני מסוגלת לעכל את מה שאני מכניסה לגוף שלי (ובאמת שביומיים האחרונים זה הרבה), הגוף שלי מצליח להכניס את הגלוקוז לתאים, מערכת ההפרשה שלי פועלת, הגפיים שלמות, תהליכי עיבוד המידע תקינים לחלוטין ואף מעל הממוצע, אין לי מחלה קטלנית [ותתחשבי בעובדה שכנראה יותר מחצי אנשיי כדור הארץ נפלו באחד הסעיפים שציינתי]
אז נכון, הצטברו אצלי מאגרי שומן בצידי הירכיים, בתחת בבטן ואפילו באצבעות ובזרועות, אבל זה אומר שהגוף שלי לא מושלם?
להפך, הוא מגיב לכל מה שאני הכנסתי אליו, זה מצביע על תכונה השרדותית.. הבעיה היחידה היא לדאוג לתחזק אותו נכון..
אז תגידי לי.. הגוף שלי לא מושלם?
חלי באה אליי בוכה ואמרה שהיא לא עברה את הטסט השני, רציתי לבכות.. לא ידעתי מה להגיד לה, מזלי שעופרה באה והצליחה להצחיק אותה קצת ולעודד.. אני כל כך אוהבת אותה וכואב לי שאני לא יכולה לעזור לה, הלוואי שיכולתי איכשהו.. יש לכם רעיונות?
למרות שזו תקופה מלחיצה ובקרוב היא רק תהיה עמוסה יותר אני מבינה שאני אתגעגע לחודש הזה, לרגעים האלה של ההבנה והחשיבה הצלולה על גג בית הספר, לשיחות הגנובות בשיעורי אנגלית, למראה הבנים הטמבלים של השכבה שלי מקפיצים כדור בצורה עקומה..
מצד שני גם להיות בצבא לא יהיה שונה בהרבה, כלומר בטוח שיהיה, אני אוכל פחות לתמרן את המפקדים ולהתפדל אבל אני לא אצטרך לשבת ולדגור על הספרים כמו עכשיו.. זה כבר טוב.
אני כל כך אוהבת להיות שמיניסטית.. הלוואי שכל חיי יהיו מאושרים כל כך אם לא יותר
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
