כינוי:
מנגבת הדמעות מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
אם היה לזה סיכוי
זה הפוסט הרביעי היום ואני מרגישה חסרת חיים יותר מאיי פעם, יש כל כך הרבה מה לעשות ואני שוב דוחה את זה למחר.
והרגע הבנתי שאנחנו כבר שם, אני וחלי ושיר ולי וכל השכבה שלי, כולנו כבר שם.
ראיתי בפייסבוק תמונה של אחת מהשכבה שלי בחתונה, אם לא הייתי מכירה אותה הייתי מסתכלת ואומרת וואו, איזו בחורה יפיהפייה, ובבחורה אני מתכוונת למישהי בת 22 ואז זה קפץ לי לראש. אנחנו כבר שם, בעיקר הבנות כי כשאנחנו מתגנדרות אי אפשר לשים את האצבע על הגיל המדויק שלנו, הגבולות הטשטשו ואנחנו ניצלנו את זה לטובתנו וחצינו את הקו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
אז עכשיו מותר לעשות שטויות יותר מאיי פעם, אני חושבת, בעצם תמיד היה מותר, ככל שאני מתקרבת לקו האמיתי הנהוני ההסכמה הופכים לאיסורים, החיבוקים הופכים לנזיפות וכבר אי אפשר לברוח מזה. בעל, אוניברסיטה, שכר דירה, עבודה קבועה או לפחות משהו שמתיימר להיות כזה, תסבוכים הכל שם וזה כבר נושף בעורף. נכון, אולי מוקדם מידי לחשוב על זה אבל השנים עוברות מהר ובלי ששמתי לב עברתי מהגיל שבו היה מותר לי להתלבש זוועה ולא להשקיע, מעכשיו יביטו בי ברחוב כמו שמביטים על מישהי בת עשרים פלוס, יצפו ממני להתנהג ככה ולרצות מה שהן אמורות לרצות, אבל מה הן אמורות לרצות?
אני רוצה להיות מאושרת ופשוטה, האם זו הנוסחא?
עוד פחות מארבעה חודשים אני על מדים, החברים שלי על מדים אנחנו נהיה אלה ששומרים על המדינה, אלה שהילדים מזכירים בבר מצווה שלהם ומקווים שיחזרו בשלום לביתם ואז אני אהיה זו שחזרה מהטיול אחרי הצבא, זו שניסתה להתקבל למוסד כלשהו, זו שנכשלה וזו שהצליחה, זו שמצאה את הבחור וזו שזרקה אותו (או לפחות ככה היא טוענת) זו שמתמרמרת וזו שמחייכת, זו ששקעה בשיגרה וזו שמנסה לשבור אותה.
הפכתי להיות מבוגרת בלי ששמתי לב, הנעורים חמקו לי מבין האצבעות ועכשיו, עכשיו זו התקופה הכי צעירה וזקנה שיש לי, אני הכי ילדה והכי מבוגרת והכל מעורבב ביחד ונמזג לתבנית הגוף שלי. אז לאן אני הולכת?
אני לא חושבת שיש לי מושג בכלל..
פשוט צריכה כיוון, אחד חזק שמושך אותי אליו ולא נחלש.
ופתאום יש לי כמיהה מטורפת כזאת לשמוע את כל המוזיקה הישראלית, הקלאסית, זו שמנגנים בקומזיצים בצופים ומצטטים בסטטוסים, כזו שכאשר שומעים אותה מרגישים את הרוח של ישראל מכה בגב בעוד העיניים מביטות במדברים הצחיחים שאין שניים להם.
אז התחלתי עם החברים של נטשה וחזרתי לאריק ברמן, לעידן רייכל קצת כואב לי להקשיב כרגע בגלל ג'ון\הילדה חסרת החיים הזו וכששמעתי את השיר הזה הבנתי איך אני רוצה שהבחור שלי ידבר אליי:
אם היה לזה סיכוי-אריק ברמן
אני אגיד לך מה אני רוצה לעשות, אני
אגיד לך,
אני רוצה...
לקום איתך בבוקר,
לשתות באנינות טעם את הרוק שלך,
לפני שצחצחת שיניים.
לנקות בעדינות את הלכלוך הרטוב שלך,
קצת אחרי שפקחת את העיניים.
לדעת איך את נראית כשאת בוכה,
בחדרי חדרים, כשהם לא מסתכלים.
איך את עומדת זקופה, מול המראה,
לראות אם את כבר במידה של הג'ינס החדש.
כשבחוץ יש חורף,
להניח לך ספל עם תה חם ליד המיטה, כשאת חולה
(חס וחלילה, חס ושלום, ירחם השם אלוקים שבשמיים).
לנשום את החיידקים מהשיעול שלך,
הכדוריות הלבנות שלי כבר יראו להם מה זה
להתעסק איתך...
לדעת איך נראית, כשאת כעוסה,
בחדרי חדרים, כשהם לא מבינים.
האם מתגלים לך עורקים מהצוואר?
או אולי את שוטפת כלים ולא אומרת דבר.
אני רוצה...
לעמוד איתך מתחת לחופה,
ללטף לך את הבטן, להרגיש כשהוא יבעט.
לטייל אתכם ברגל, ללכת יד ביד ביד.
שירצה לשתות ממני עד הטיפה האחרונה.. שיחשוב עליי, שיאהב אותי ושימשוך אותי לרקוד איתו את ריקוד החיים כמו הזוג שרקד בטיילת בתל אביב (הוא סובב אותה והיא צחקה, השיער שלה התבדר ברוח מפיץ את ריח האושר שלהם. אם הם רק היו יודעים כמה אנשים הביטו בהם במבט מקנא, כמה מלמולים וצביטות לב ביקשו להיות כמוהם.)
מצד שני, אני מגשימה בדיוק את המשמעות של השיר, כי לפי איך שזה נראה כרגע אין לזה סיכוי.
אין כלום.
ואם יהיה לו אותי (מי שזה לא יהיה) הוא לא ידבר אליי ככה.
אז מה עדיף? מישהו שיאהב מרחוק או שיחבב מקרוב?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
