היום התחיל בצורה הפוכה לחלוטין
בקושי גירדתי את עצמי מהמיטה אחרי לילה שלם שלא הצלחתי להירדם בו בגלל צרבת איומה (טיפ:אל תשתו 3 כוסות שוקו לפני שאתם הולכים לישון, אתם עוד עלולים לחלום על זה) והרגשתי עוד יותר רע כשלא מצאתי מה ללבוש בבוקר, משמעה משהו ענק מספיק כדי שיסתיר את הכרס שנוצרה אבל עדיין ייתן לי צורה של בנאדם.
אמא בסוף הסכימה להקפיץ אותי לביצפר מה שהעניק לי עוד שעה להתארגן על עצמי.
בביצפר היה חביב, הייתה לי הרגשה שיקרה משהו ואכן קרה, זה בא בשעה השנייה באנגלית, קיבלתי 76 במבחן.
תמיד הייתי תלמידה של 90-100 ופתאום חלי שנעזרה בילונית מקבלת יותר ממני? אני אוהבת אותה ומפרגנת לה אבל פתאום הרגיש שהתהפכו התפקידים. לא נותר לי להאשים דם מלבד עצמי ובכל זאת הצלחתי לחבק אותה אחרי השיעור חיבוק אמיתי של גאווה ללא רסיס של מרמור, כי מגיע לה. בשיחה שלי עם המורה היא אמרה שזה לא יפגע לי בציון ואחרי זה הלכתי לסיפרייה לקחת ספר באנגלית לבוק רפורט האחרון, הפעם אני משקיעה באמת. בחרתי ספר של הרלן קובן בו כל מילה שנייה מסומנת כנדרשת לבדיקה מילונית.
הפתעת היום הייתה אורן, הלכתי לשני לשאול אם יש לה את כל החומר בסוציולוגיה כדי שאוכל לצלם את המחברת למבחן שמתקרב בצעדי ענק, הוא עמד שם, דיבר איתם ופתאום אמר שלו יש מחברת מלאה ושהוא יביא לי אותה מחר. הייתי בשוק ממנו וזה פשוט חימם את הלב. נכון, משהו שם אמר אולי הוא מנסה להתקרב לחלי דרכי, או אולי יש פה עוד מניע נסתר שהמטרה שלו היא לברוח מהכאב אבל עצרתי את עצמי. הוא עושה מעשה טוב, אני לא אטמא אותן במחשבות האלה, מגיע לו קרדיט, גם על זה שהשיב לי תשובה חמודה עם סמיילי כשביקשתי ממנו שוב להביא מחר את המחברת וגם על זה שהוא מוכן לעזור למישהי שרק לפני שבוע חייכה אליו במסדרון.
מפתיע כמה מעשה אחד טוב יכול לשפר יום שלם.
היה לי שיעור נהיגה שמשום מה תמיד מצליח לגרום לי להרגיש טוב יותר כי אני עושה משהו, למרות שהוא תיקן ונגע בהגה יותר מבעבר הרגשתי שהשתפרתי, אז אני מרגישה טוב יותר. באוטובוס שהספקתי לתפוס אח"כ הרגשתי פחות טוב, היו שם המון חיילים מהמשטרה הצבאית, היו כמה יפים כמובן והם היו פשוט.. חיילים כאלה.
ופשוט רציתי כ"כ להיות ככה, עם האופציה הזו להיות ביום ראשון בבוקר על אוטובוס בדרך חזרה הביתה אחרי שאתה כל היום עם החברים שלך והבדיחות הפרטיות וכל הקלילות הזו שהם שידרו, אבל גם בחבורה הזו היה את האחד שעמד בצד, כן נכון, הוא דיבר וצחק אבל פשוט הבנתי שאני אהיה כזו, לא כמו החייל שעמד במרכז מעמיד את היציבות שלו במבחן רק כדי לדבר עם החבר שלו ולהריץ בדיחה. ופשוט הרגשתי איך כל הכבדות מהבוקר מתעמעמת לה, גם אני יכולה להיות שם, למרות שכרגע אני יותר זה שעומד בצד וקורא ספרים באנגלית בהם הוא מבין רק חצי מהטקסט. פשוט החלטתי שבצבא זה יהיה שונה, לא משנה מה אי אעשה זה יהיה מחוץ לביצפר, אני אכיר שם אנשים קלילים פחות או יותר שאוכל לקשקש איתם, שאוכל לחרפן אותם על השטויות שלי ולצאת איתם בימי חמישי, להצטלם ואפילו לחייך סתם כשאזכר בהם.
זה הצבא, לא סתם אומרים שזו תקופה יפה.
מצד שני, יכול להיות שאלה היו המקובלים של הגדוד או מה שזה לא יהיה, גם אצלנו יש אותם, כל ילדי המלחה האלה שמאושרים כי בתכלס ישלהם אוטו שהם נוסעים בו רבע שעה בלי פקקים מיותרים בניגוד אליי, הם בחרו במגמות קלות שלא מצריכות יותר מידי השקעה, הם ב-4 או 3 יח"ל במת' משמעה הם הרבה פחות מתוסכלים ממני, אהמ 006 אהמ. ואולי שוב שאפתי להיות כמו אלה שלעולם לא אהיה כמוהם, אולי אני אהיה גם שם מתבודדת ומתוסכלת כמו שהייתי היום בביצפר?
מצד שני אני יודעת שזה בידיים שלי, אז אני אדאג לא להגיע למצב הזה שוב.
גיליתי שביונסה היא מוקד להערצה ושמגיע לה.
למה? כי היא לא פוחדת לקום ולעשות, להתפתח לכיוונים חדשים, להעיז ולמרות הכל להישאר בנאדם שתורם ועוזר לחברה.
היא מסוג האנשים שנראים מושלמים, היום כשהמורה לאנגלית עשתה לי סמי מבחן שבו הייתי צריכה לספר לה על המשפחה שלי יצא שרק על ההיסטוריה המשפחתית שלי דיברתי בערך 5 דקות, ותכלס יש לי משפחה מטורפת, מטורפת טובה. עברתי דברים בחיים ואני כבר בגיל המופלג של 17 לא דף חלק, יותר דומה לכביש משובש אבל עדיין. מי שרואה את ביונסה מבחוץ רואה אותה כאדם מושלם, הוא לא רואה שהמשפחה שלה יציבה ושההורים שלה תומכים בה ופתאום הבנתי שככה זה גם איתי, מי שרואה אותי לא רואה את השברים שמרכיבים אותי, את סידן הכאב ממנו אני בנויה את כל הצלקות שהבגדים מסתירים לצד הבושה. אז למה שאני אתן לו לראות את זה כבר מההתחלה?
למה אדם זר שמסתכל עלי מבחוץ צריך לדעת שאני לא מושלמת? אני לא מדברת על להראות לכולם שאני מושלמת כי אני לא, פשוט לא לשקוע כל הזמן בכאב הזה, מי שמסתכל עליי מבחוץ רואה את ההתנהגות שלי, לא את מה שמסתתר מאחוריה ולא כולם יודעים לקרוא אנשים.
אז נכון השיגרה זוועתית ולמרות ההכנה הארוכה אני לא מרגישה מוכנה לקפוץ למים ולעשות באמת, כלומר ללמוד יותר ולישון פחות, להתארגן על סדר היום שלי, על האישיות שלי ולדעת להניח הכל בצד שלוש שעות ביום.
אבל אם את זה אני לא אדע לעשות, איך אני אסתדר בחיים?
הגיע הזמן להתפקס על עצמי.
אחרי חרופ של שלוש שעות אני לא מצליחה להירדם, אני מלאה בפחד מהשבוע הזה, בעיקר כי אכלתי כמו בהמה אחרי שהצלחתי לאכול נורמלי והקאתי אחרי זה, או המבחן המתקרב בסוציו' והבוחן באזרחות שנראה שהמורה שכח ממנו, אני יודעת שביום רביעי יהיה לי לילה לבן אבל בחמישי יש לי גם שיעור נהיגה אז כן, אני מודאגת.
ומותר לי, כי אני בנאדם אחרי הכל.
מטרות לשבוע:
ללכת לחדר הכושר 3 פעמים
לאכול כמו שצריך
לא להקיא
ללמוד למבחן בסוציו' ולהוציא בו 99 לפחות!
לדחוף איפשהו שעה וללמוד לאזרחות
לסיים לקרוא את הספר של הרלן קובן
לשמור על אופטימיות
להמשיך לכתוב, כי זה עושה לי טוב
לצאת בחמישי או לעשות משהו בסופ"ש כדי שלא ארגיש מבוזבזת לחלוטין
ללמוד בשבת לבוחן שהיא עושה באנגלית ולא להתעצל
לא לרבוץ על הצ'אט כל היום
להוריד מכמויות הפורנו ולהחזיר את סף הגירוי שלי לרמה נורמלית
להפסיק להתמרמר ולחייך כמו שלמדתי בתחילת השנה
למצוא 3 שירים חדשים לפחות שאני אוהב.
להתחיל ללמוד רוסית.
להפגיז בשיעורי הנהיגה.
להפסיק להיות כזו חסרת בטחון.
למצוא כל יום משהו טוב, לא משנה עד כמה הוא היה מגעיל.
להפסיק לחשוב על אנשים דברים כ"כ רעים. פרנואידית מותר להיות רק בכביש.
לא להבריז מהביצפר.
להפסיק להיכנס לבלוג של שיר
להפסיק לחרוש על הפרופילים של אלכס ויוליה בפייסבוק, סתם עושה לי רע.
להתארגן על עצמי בבוקר.
להפסיק לסנן אנשים בפלאפון בצורה כזו שקופה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
