סודות של נפש מרובדת

כמו ששמתם לב לאחרונה יש לי הרבה זמן לחשוב.. מי אמר פסח אחרון ולא קיבל?

בכל מיקרה, היום החלטתי שאני לא לוקחת שבויים, אני אוכלת נכון, לומדת לפחות שש שעות מתמטיקה ובאמת מצליחה לעבור את המתכונת המסריחה, בערב אחר כך אני ארשה לעצמי להתפדל ולהוציא גבות לחמישי וזהו.. אני אגמור ת'יום כשאני עדיין קצת תפוסה בבטן ומרוצה מעצמי..

אז קמתי עשר דקות אחרי שהשעון המעורר צלצל, גם התחלה טובה.

אכלתי ארוחת בוקר בדיוק כמו שתכננתי וישבתי באיחור קל של חצי שעה לתרגל מתמטיקה.

הצלחתי לתרגל שעתיים מתוך השלוש, בשתיים וחצי התייאשתי (לא כולל הפסקות פייסבוק ומשחקים עם הכלב) והלכתי לאכול, אכלתי בדיוק כמו שרציתי ולמרות שהבטן שלי צרחה שאתן לה לטעום קצת מעוגות הפסח אמרתי לא, דיברתי על זה עם אמא שלי והיא חיזקה אותי. אחרי שעה חיסלתי חצי עוגה, אחר כך הגנבתי עוד מהמרק והמצה המטוגנת וקינחתי בעוד חצי עוגה.

במקום ללמוד על בטן מלאה, הלכתי לראות את שני הפרקים של האנטומיה של גריי, בכיתי כמו תמיד ומשם היישר לעוד סרט ועוד סרט ועוד סידרה ועוד קליפ.

עכשיו אני יושבת מול המחשב, משחקת באבלס וחושבת... חושבת שאני תמיד מגיעה לקו האמצע, כמו היום.. ממש היום, היום היו לי הכוחות להגיד לאוכל לא, להגיד לעצמי שעוד יום וקצת אני בבוםבמלה ושאני הולכת להסתובב שם עם בגדים מינימליים בחום אימים ולהזיע את נשמתי, יכולתי להגיד לעצמי לשבת ולעשות לפחות את הנושא המזורגג הזה במתמטיקה אבל לא!

וויתרתי

אמרתי שאני יכולה להרשות לעצמי לדחות את זה אבל ראבק אני כבר לא יכולה, נגמרו הימים שבהם יכולתי לברוח מזה וללכת לשקוע במוזיקה.

וראבק, אנחנו כבר פה, בשלב שבו אנחנו שוברים שיאים, מתקבלים למקומות עבודה נחשקים, יוצאים עם אנשים מדהימים, עושים שטויות ומתלבשים מטמטם, אנחנו בשלב שבו אנחנו עושים את מה שנשמע כל כך נוצץ בטלוויזיה. נכשלים בבגרויות, מצליחים בהם, יורדים עשרים קילוגרמים, נראים מעולה או לחילופין זוועת עולם, משכרים את כל האנשים מסביבנו בשמחת החיים שלנו או שוקעים והופכים לעוד מקרה קלאסי של אדם שלא מצליח לעמוד בקצב החיים.

זהו!!!! נגמרו הבריחות.

ואני תמיד תמיד מגיעה לשלב של הכמעט, כמעט התאהבה, כמעט נפגעה, כמעט הצליחה, כמעט נכשלה, כמעט כתבה כמעט ועוד כמעט ועוד כמעט ונשבר לי הגב!!!

האנשים מהשכבה שלי יוצאים למסיבות, מרחוק זה נראה כל כך נוצץ אבל גם אני יכולה לעשות את זה אם לא הייתי מפחדת כל כך, ראבק הפחד הזה מחזיק לי את הרגליים כל כך חזק עד שאני מרגישה מנומקת. לא יעבור הרבה זמן ובאמת יצטרכו לכרות לי כמה איברים מתים, רק שזה לא יגיע ללב.

כי אני שוב שם, כמעט התקבלתי לחיל החינוך, כמעט רזה, כמעט מרזה וכמעט משמינה, כמעט נכשלת במתמטיקה וכמעט מצרפת לזה גם תנ"ך ספרות ועוד מקצועות משעממים, כמעט הופכת למקרה קלאסי של כשלון טוטאלי רק שהפעם זה כמעט וודאי.

אבל רק כמעט.

כי זה תמיד ככה אצלי, מותר להריח את ריח התחרות אך לא את ריח הנצחון, מותר להיכוות אבל לא בגדול רק בקטן, משהו שבגדים יוכלו להסתיר, משהו שיהיה אפשר להחביא מכולם ואחרי כמה חודשי שכנוע עצמי והדחקה מופלאה לשכוח גם בעצמי.

והתעייפתי מכל זה, מהחששות שלי לצאת לעולם ולנסות לאכול אותו, במקום זה אני אוכלת את העוגות מפוצצות הקוקוס שאמא שלי קנתה והן לא טעימות! לא כמו הטעם של הבחור שאני לא מפסיקה לפנטז עליו, או המשקה הזה שישכר אותי ויגרום לי לרקוד עד הסוף, כן כמו זונה (כמו שאני יודעת הודות ליוליה) ולעשות פרצוף מפלרטט לבחור הגבוה והנמוך שלידו ולהעיז לרקוד צמוד ולחכך את הישבן ולחייך כל הדרך עד להנאובר.

מה אני אגיד? הרבה הרבה זמן שלא הרגשתי ריקנית ככה

כל כך קליפתית וחסרת משמעות, אחת מעצבנת שעסוקה רק אבל רק בעצמה. מתעסקת ברפש שלה כל היום ומלכלכת את כולם מסביב, אבל היא לא שמה לב.

רק ממשיכה לזרוע מסביבה הרס ולפגוע בכולם מסביב, קושרת את עצמה לאנשים, פותחת להם את בית החזה ויורקת לפני שעוזבת אותם.

אני יודעת שאני מחורפנת.. מרוב שריטות לא רואים את הבנאדם, אני לא חושבת שמשפט התלבש עליי ככה כמו המשפט הזה.

אני גמורה, קליפה ריקה של כאב.