"תראי מה זה, מחר ה-14!" קראה ליזי.
נזכרתי באותו יום שבו עמדנו בחוץ,
ברגע הזה בין השקיעה לחושך.
"אני יודעת!" אמרתי. שבוע עבר יחסית מהר.
חשוב לציין שלא עשיתי הרבה בשבוע הזה.
לימודים לימודים לימודים ולישון.
"סוף סוף נראה את 'דארקנס פלייס' "
נזכרה ליזי.
"חיכיתי לזה כל חיי!" אישרתי בשימחה.
ואכן, בטקס ה-14 נפתח לכל אחת שער
למקום אחר ב'דארקנס פלייס'.
זה המקום בו אפשר לגלות המון מידע אודות
"מלאכי האפלה". "מלאך אפלה" הוא משהו בין ערפד
לבן-אנוש. הוא לא שותה דם, אבל הוא כן יצור אפל
ומסתורי.
"בנות, הגיע הזמן לישון!" קראה אמא.
"כן אמא" קראנו בבת אחת.
אני, שכבר הייתי לבושה בכותונת לילה שחורה,
התגנבתי לחדש של דוני.
הוצאתי מאחת המגירות שלו ספר קטן. צעדים נשמעו
לאורך המסדרון. מיהרתי לתחוב את הספר חזרה
למגירה ויצאתי בזריזות מחדרו.
נכנסתי למיטה ועצמתי במהירות את עיניי,
מה שגרם לי להירדם במהירות.
הלילה עבר במהירות. לא חלמתי הפעם.
ליזי כבר לא הייתה במיטה. לא יכולתי להאשים אותה,
הרי זה יום מרגש כל כך!
התלבשתי במהירות. סקיני ג'ינס שחור טוניקה שחורה
היו הנבחרים מתוך הבגדים בארון.
ליזי הופיעה בפתח הדלת של החדר. היא לבשה
שמלת קיץ כחולה-כהה ועל שיערה הוצמדה סיכת
ראש באותו הצבע.
"את יודעת איזה יום היום, נכון?" שאלה בחיוך ארסי.
"כמובן שכן" עניתי באותו חיוך.
"אבל תזכרי שצריך לעבור את ביה"ס בשלום".
יצאתי מהחדר וחיפשתי את המסרק שלי.
העברתי אותו על שיערי בתנועות עדינות.
נכנסתי לחדר האמבטייה וציחצחתי שיניים.
את פני שטפתי במים קרים.
ניגבתי את פניי במגבת לבנה רכה.
יצאתי מחדר האמבטייה ופניתי לחדרי.
הילקוט השחור-לבן שלי חיכה לי שם. הוצאתי קשת
לשיער בצבע שחור וענדתי אותה.
"השיער שלך גם ככה שחור, לא יראו את הקשת!" קראה
ליזי. "לא אכפת לי. גם את הסיכה שלך בקושי רואים"
השבתי לה באותו מטבע.
ליזי מיששה את הסיכה שלה. "לא משנה" מלמלה בזעם.
"כנ"ל" חייכתי.
דוני יצא מחדרו, לבוש בג'ינס משופשף וטי שירט
צהובה.
"ביי אמא, ביי אבא" קראנו שלושתינו ויצאנו
מהבית. דוני פתח את השער
והלכנו זה לצד זה שותקים. איש לא הזכיר
את מה שהולך לקרות היום בערב..