אל תפחדי, אני פה.

פרק 8 =]

שלוםםםםםםםםםםםםם =]

 מה אני משגעת אתכם... תופים בקשה............... פרק 8 =]

היא פתחה את עיניה לאט לאט מהשמש החזקה שהאירה ישר על עיניה, היא סגרה מהר את העיניים וקמה מהמיטה ופתחה אותן עוד פעם, היא הסתכלה על המיטה השניה וראתה שהיא מסודרת שלא ישנו בה בלילה הזה, "לאן הילדה הזאתי נעלמת כל הזמן? " שאלה את עצמה עדי, "איזו מקווה שהיא בסדר" חשבה לעצמה וניסתה להתקשר אליה וכשראתה שהיא לא עונה היא הלכה להתלבש בתקווה שהיא תראה אותה בכיתה.

"כולם לשבת" אמרה סיגלית (המורה) בזמן שנכנסה לכיתה, כל הכיתה נהייתה בשקט וכל אחד התיישב במקומו, "מי לא פה?" שאלה בעוד מתיישבת ופותחת את מחברת הנוכחות, "הילה" צעק רון מהסוף, "דן"  אמרה נטלי (ילדה אחת מהכיתה שבהמשך תדעו עליה) ,"אוקי אצלם זה מאושר מישהו אח.." היא לא סיימה את דבריה ו.. , "איפה הילה ? " שאלו ביחד עדי ורון באותו זמן בעודם קמים, "היא בחדר של האחות היא התעלפה אתמול" אמרה, "היא בסדר בדקתי מה איתה לפני השיעור אש אל תדאגו" הוסיפה, עדי ורון הסתכלו אחד על השני, "רגע המורה אפשר לראות אותה?" שאלה עדי, "לא!, עדי אל תדאגי היא בסדר האחות אמרה שהיא רק התאמצה יותר מדי ובגלל זה קרה מה שקרה," אמרה בשביל לא להדאיג אותה, "חוץ מזה שהיא ישנה עכשיו אז את רק תפריעי לה לנוח, תראי אותה יותר מאוחר כשהיא תקום " אמרה בחיוך, המחנכת של הכיתה היא סיגלית מורה חביבה על כל הילדים, היא דואגת לכולם וכולם אוהבים אותה מאוד. "ועכשיו נחזור לאזרחות, עצרנו בשיעור שעבר בזכות לחרות, היום אני רוצה לסיים עם זכות זאת ולעבור לזכות הבאה, אז לפתוח את הדפים" אמרה המורה בנחמדות, כשכולם התחילו להשמיע קולות בוז, רון ועדי כבר התיישבו והוציאו את הדפים שלהם אבל הראש שלהם לא היה באזרחות אלא בהילה.

היא שכבה במיטה הלבנה ובחדר הלבן רגועה, ותומר מחזיק לה את היד חזק ולא עוזב ולידו עומד דן הם שתקו והסתכלו על הילה, "בבקשה תגיד לי שלא הלכת לשמה " אמר תומר באדישות ולא עזב את ידה של הילה, "לא כאן" ענה לא גם באדישות, "כן עכשיו הלכת לשמה או לא? " אמר בזמן שעיניו נהפכו לאדומות לאט לאט,  והוא הסתכל על דן בכעס, "הלכתי לשמה טוב לך ? " המשיך  בקול האדיש שלו ולא הוריד את עיניו מהילה. "מה לעזעאל חשבת לעצמך כשהלכת לשמה?" שאל בעודו עוזב את ידה ומניח אותה על גופה בעדינות, קם והתקדם אל דן בכעס, "אתה יודע מה עשית עכשיו ?? , סיכנת אותה אפילו יותר!" צעק, הוא בא להמשיך אבל הפסיק כשהדלת נפתחה והאחות נכנסה וסגרה את הדלת.

"טוב בנים נשארתם פה כל הלילה, אבל עכשיו יש לכם שיעור, אז לכיתה" אמרה ופתחה את הדלת שוב פעם. "אני לא הולך לשום מקום עד שאני רואה שהיא בסדר" אמר דן בדאגה והאדישות שהייתה מקודם כבר נעלמה,  היא סגרה את הדלת ונשענה עליה, "אמרתי לכם כבר אתמול בלילה שהיא בסדר, היא רק ישנה, כנראה קרו לה הרבה דברים לאחרונה והיא קצת חלשה" אמרה והמשיכה, "אני חושבת שכדי שתורידו הילוך עם הילה, היא עדיין לא מוכנה לשמוע את האמת בקצב הזה היא תתפרק" אמרה והתחילה להתקדם אל המיטה שבה נחה הילה, "עכשיו היא צריכה לנוח, הפעם אני רצינית תצאו" אמרה והתחילה לבדוק את הילה, דן ותומר הסתכלו אחד על השני , "טוב אבל אם היא קמה תודיעי לנו ישר" אמר ושניהם התחילו להתקדם אל הדלת, הדלת נפתחה, "ותומר תחזיר את העיניים למצב הרגיל" אמרה האחות בלי למצמץ ובלי להסתכל עליהם, תומר החזיר את מצב עיניו מהאדום בצבע של הדם אל צבעו הרגיל  ושניהם יצאו.

האחות קמה, והתיישבה בכיסא ליד שולחנה לקחה נייר והתחילה לרשום, היא הרגישה משהו מוזר והפנתה את מבטה אל עבר הילה וקלטה אותה שוכבת כמו שהייתה כשעיניה הירוקות כחולות פתוחות לרווחה מבולבלות, מנסה להבין איפה היא. היא קמה מהכיסא והלכה אל הילה, "הילה איך את מרגישה ? "שאלה אותה והתיישבה על הכיסא ליד מיטתה, "אממ בסדר, איפה אני?" שאלה וניסתה לקום, ובשנייה שהיא ניסתה לקום ראשה נפל בחזרה על הכרית, "אל תנסי לקום עדיין, את עוד צריכה לנוח " אמרה בחום והמשיכה, "אני סרינה אני האחות בפנימייה הזאת ואת עכשיו בחדר האחות " אמרה עם חיוך, "ועכשיו תנוחי" אמרה וסידרה את הכרית שלה, "אני אקרא בינתיים לדן ותומר הם לא הסכימו ללכת, רק לפני רבע שעה הוצאתי אותם בכוח מפה" אמרה וגיחכה, "טוב תודה " אמרה הילה עם חיוך קטן.

"תנוחי " צעקה שנייה לפני שהדלת נסגרה, הילה חייכה ועוד פעם ניסתה לקום והפעם הצליחה. היא התיישבה והסתכלה מסביב, "חדר אחות רגיל " חשבה לעצמה, היא הסתכלה הצידה וקלטה שהמיטה שלה נמצאת מתחת לחלון, היא אהבה את השמיים, היא אהבה להסתכל למעלה, היא הייתה מסתכלת על השמיים כל הצרות שלה נעלמות, כל המחשבות המטרידות נפסקות גם אם זה לזמן קצר.

הילה קירבה את רגליה, עטפה אותם ידיה והסתכלה על השמיים ומרחיקה את המחשבות של מה שקרה.

היא הרימה את ידה באיטיות והניחה אותה בעדינות על צווארה, היא הרגישה את המקום שבו הניבים פרצו באכזריות אל גופה, הסימנים שלא רוצים להיעלם. היא לא זזה מתנוחה זו ורק הסתכלה על השמיים, על העננים הזזים מצד אחד לשני.

מחשבותיה הופסקו כשהדלת נפתחה בחוזקה,הילה הזיזה את ראשה לכיוון השני וראתה שמה את תומר ודן רצים אליה, "הילה את בסדר ? "שאל תומר והתיישב על המיטה, "כן הכול מעולה " אמרה עם חיוך כדי להרגיע אותו, אותם.  כשהיא סיימה לדבר היא ראתה את תומר כבר לידה, הוא חיבק אותה חזק ולא עזב. "אני בסדר, באמת " אמרה עם חיוך כתוצאה מהחיוך הדואג.

"את לא יודעת איך דאגתי לך " אמר עם חיוך אמיתי מהלב ששמח לראות אותה יושבת מולו עם חיוך פרוס לה על הפנים,  "אתה מכיר אותי נכון ? "שאלה אחרי שתומר התרחק מהחיבוק, "מה זאת אומרת?" שאל לא מבין או שבעצם הוא הבין ועשה את עצמו לא מבין, "אתה מכיר אותי כבר לפני, זאת אומרת שניכם מכירים אותי, אני צודקת נכון ?שאלה אבל את התשובה היא כבר ידעה ממזמן, וחיבקה את תומר, תומר שהופתע מהתגובה שלה  חיבק אותה בחזרה למרות שלא היה לו מושג מה לענות לה. "יש לי כל מיני קטעים כאלו לא מובנים שאתם קשורים אליהם אבל אני לא רוצה לדעת, עדיין לא , מספיק לי לדעת את זה שאני לא לבד" אמרה עם חיוך גדול.

"טוב אז לי יש שיעור, בא לכם ללוות אותי לחדר? אני עיין קצת מפחדת ללכת לבד" אמרה עם חיוך קטן מבויש. "את שואלת בכלל ? בואי "אמר דן אחרי כל הזמן הזה שלא הוציא מילה מהפה.הילה הודתה לסרינה ויאה יחד עם דן ותומר כשהיא באמצע והם בצדדים , הם שתקו כל הדרך, אבל זאת לא הייתה שתיקה מביכה, הפעם שתיקה שלא הפריעה להם, הילה שהחליטה שהיא מבררת את האמת על עברה לבדי היא לא מפחדת, בגלל שהיא רוצה לדעת את האמת, ודן תומר חשבו רק דבר אחד וזה שהם ידאגו לא, ישמרו עליה, ושאף אחד לא יתקרב אליה כמו שקרה באותו יום, הם לא יתנו לזה לקרות עוד פעם.

_________________________________________________________-

הייי סוריי שהפרק כזה קצר..

אבל הייתה לו כוונה =]

הוא כזה פרק קטן וחמדמד בלי פחד, או ערפדים (טוב עדיןן היו בו כמה ערפדים כמו דן )..

עד הפעם הבאה..

ובבקשהההההההההההההההההההההההההההההה תגיבווווווווווווווווווווווו!!!

רק שתדעו זה חינם :)

MERCI