"לרוץ עם הרוח"- סיפור בהמשכים

היי

אני שמחה שנשארו עדיין קוראים קבועים כדי לקרוא את הסיפור החדש. אם אתם עדיין לא קוראים קבועים או מנויים, תירשמו! [=

חוץ מזה הנה הפרק השני, תיהנו...

- - - - - - -

נשמעה דפיקה בדלת הכיתה.

"כן?" קראה נאווה בקול, ובחורה צעירה נכנסה פנימה. כולם הרימו את ראשיהם מעל למחברותיהם.

"היי," אמרה הבחורה. "אני נועה, מהחוג לתיאטרון. אפשר רק לקחת כמה דקות מהשיעור?"

"אה, זה," אמרה נאווה בחוסר- רצון בולט. "טוב, אבל שיהיה מהר." נאווה לא אהבה שהפריעו לה באמצע, והיא גם לא אהבה שגזלו זמן מהשיעור. אבל בכל זאת היא נעמדה בפינת הלוח ושתקה.

"היי," אמרה הבחורה, נועה, ונעמדה מול כולם. נשמעו כמה 'היי' פה ושם.

"קוראים לי נועה, ואני מהחוג לתיאטרון. יש פה ילדים שאוהבים משחק?" כמה ידיים הונפו ברחבי החדר, גם קרין ביניהם.

"יופי," אמרה נועה. "אז אני היום באתי לספר לכם על חוג התיאטרון החדש שנפתח. שיעור ראשון הוא חינם, מחרתיים, ברחוב 'הנביאים', כמה דקות הליכה מכאן. מישהו רוצה פלייר?"

עוד כמה אצבעות הורמו באוויר, ונועה עברה בין השולחנות וחילקה למי שביקש, ותוך כדי הסבירה מעט על החוג.

"הוא בין חמש לשבע, פעם בשבוע ביום חמישי. לפעמים נעשה שיעורים בתוך המבנה ולפעמים בחוץ..."

הצצתי בפלייר של קרין.

"את רוצה ללכת לזה?" הצבעתי על הפלייר. "כדאי לך. את טובה בתיאטרון." קרין כבר היתה בכיתה ה' ובכיתה ו' בחוג תיאטרון, והיא היתה ממש טובה בזה.

"כן," היא השיבה, "זה נשמע לי ממש נחמד. שנה שעברה היה לי את חוג הבלט בימי חמישי, אבל השנה אני מפסיקה איתו, אז אני אוכל ללכת לחוג הזה. אולי גם את תבואי?"

"אה, לא נראה לי," אמרתי באכזבה. "תיאטרון זה לא התחום שלי. יש לי פחד במה, ואני זוכרת שבטקס סיום של כיתה ו' ממש סבלתי בעשר שניות שבהן הקראתי את הטקסט שלי."

"אוף, חבל," אמרה קרין. "טוב, אבל אני בכל זאת אלך. זה נשמע לי די כיף."

"אוקי, שקט כולם!" צעקה נאווה וכולם השתתקו. נועה כבר יצאה מהכיתה, ונאווה חזרה ללמד.

*

"היי," אמרתי כשנכנסתי הביתה. תוך רגע שמעתי נביחה, ומייפל קפץ עליי.

מייפל הוא כלב קטן, ולא מצליח כשהוא עומד להגיע לגובה של המותן שלי. הוא מגיע כמה סנטימטרים אחרי הברך.

יש לו פרווה ארוכה, בצבע לבן עם כל מיני כתמים בצבע ג'ינג'י כהה וחום בהיר. הוא ממש צעיר- רק בן חמישה חודשים. אימצנו אותו לפני חודשיים. אף אחד לא רצה לאמץ אותו עד אז.

נכון שכיום הוא נקי וחמוד, אבל פעם הוא היה מלוכלך ומלא פרעושים ומלוכלך נורא. אז לקחנו אותו לווטרינר שנתן לו חיסונים וטיפלנו בו וניקינו אותו עד שלא היו לו פרעושים או שום דבר אחר על הגוף חוץ מפרווה.

ליטפתי אותו במשך דקה בערך, ואז הלכתי לסלון.

שני ישבה על הספה עם קערה של פופקורן וצפתה בטלוויזיה.

"היי," היא אמרה בלי להסתכל.

"כבר הספקת להכין פופקורן?" שאלתי ונעמדתי לידה. "מתי הגעת?"

"לא עניינך," היא אמרה, ועדיין לא הסתכלה עליי.

"טוב," מלמלתי, "לא רוצה, לא צריך."

הסתכלתי לרגע על מסך הטלוויזיה. הוקרנה בו טלנובלה דביקה ומעצבנת. תמיד שנאתי טלנובלות.

"מתי זה נגמר?" שאלתי.

"לא'ידעת, יש מרתון של זה," היא אמרה. בדקתי עם השלט, והסתבר שכל המרתון נגמר עוד שעתיים.

"נו שני, גם אני רוצה לראות מתישהו!" אמרתי ברוגז.

"אז תראי בעוד שעתיים."

"די, נו. עכשיו תורי."

"לא! אני רק לפני עשר דקות נכנסתי!"

"אז מה? גם אני רוצה לראות!" אמרתי, וחטפתי את השלט שמחליף ערוצים מהספה.

"הי, תחזירי לי את זה!" צעקה שני ומשכה ממני את השלט בכוח. כשזה קשור לטלנובלות שלה, שני ממש חזקה.

הלכתי אל הטלוויזיה וכיביתי אותה באופן ידני. שני הביטה מסביב, מחפשת את השלט האחר שמדליק את הטלוויזיה. אבל אני ראיתי אותו קודם: על השולחן במטבח. רצתי למטבח וחטפתי אותה משם, כששני דולקת אחרי.

אפשר לפחות לחשוב שזה איזה מרדף מכוניות מדהים בסרט פעולה. אבל לא- זאת רק אני ואחותי התאומה המעצבנת, שרבות על השלט של הטלוויזיה.

נו באמת, זה בכלל אמור להפתיע מישהו?!

"תביאי לי את זה!" היא צעקה ואני כבר נכנסתי לחדר וסגרתי מאחוריי את הדלת בכוח. "אני ראיתי מקודם!"

"אבל זה שעתיים!"

"אז מה?! תביאי לי את זה! עוד שעתיים, את תראי!"

"לא!"

ואז נזכרתי במשהו אחר לגמרי- שאני בכלל רציתי לשאול את שני על יום שישי בערב. אם אני אריב איתה במשך שעה על השלט של הטלוויזיה, זה בוודאי לא יהפוך אותה לנחמדה יותר.

"נו, תביאי לי!" היא צעקה ודפקה בדלת בחוזקה.

"עוד שעתיים את תתני לי?" שאלתי.

"נו, כן!"

"בסדר."

פתחתי את הדלת ונתתי לה אותו. היא נראתה מופתעת מאד: בדרך כלל אף אחת מאיתנו לא ויתרה לשנייה.

"יופי," היא אמרה. "את רואה, עכשיו פספסתי את החלק הכי טוב!"

גלגלתי עיניים וחזרתי לחדר. על השולחן היה עיתון עם כל מיני תשבצים וסודוקואים. אף אחד שאני מכירה לא מבין איך דבר כזה יכול להיות תחביב. אני פשוט אוהבת את זה.

אחרי שפתרתי סודוקו בינוני אחד תוך בערך 20 דקות, הלכתי שוב למטבח. היה לי משעמם, אז החלטתי אולי לרוץ קצת.

שתיתי מעט מים ויצאתי החוצה. רצתי ברצף שלושה רחובות קצרים יחסית. אחרי זה החלטתי לחזור, כי לא היה אפילו בחוץ שום דבר מעניין.

לא היה טעם לנסות לשאול את שני על המפגש בשישי בערב- כשהיא רואה טלנובלה, זה כמו לדבר אל הקיר. ככה שאני אצטרך לחכות עוד שעה ועשרים דקות עד שאני אוכל בכלל לנסות לדבר איתה.

"נו, לין, מתי תמצאי כבר חיים?" אמרה לי שני אחרי שחזרתי מהריצה. "כל היום את רק רצה ברחוב כמו טמבלית או פותרת תשבצים כמו חנונית. אולי תעשי פעם אחת משהו נורמלי?"

נורא רציתי לכעוס עליה וכל זה, אבל במקום זה אמרתי: "תגידי, שני, את עושה את המפגש הזה בגלידרייה בשישי בערב?"

"למה?" היא שאלה בבוז, "את רוצה ללכת?"

"טוב... כן," אמרתי, מעט במצוקה, "כדי כזה... לראות איך זה. אולי זה יהיה כיף."

"שנה שעברה את שנאת את זה," היא אמרה.

"כן, אבל השנה אני רוצה לנסות. אז אני אבוא, בסדר?"

שני גלגלה עיניים, נאנחה, ופלטה: "אוף... טוב..." ארוך ומיואש. כאילו שהיא באמת יכלה לעשות משהו: הגלידרייה היא מקום ציבורי וזכותי להיות שם מתי שבא לי.

"אז..." אמרתי. "מי בא ביום שישי?"

"למה זה מעניין אותך?"

כמעט על כל דבר ששאלתי אותה היא ענתה 'מה זה מעניין אותך'.

"כדי לדעת."

"מי שירצה, שיבוא."

"גם מישהו מהכיתה שלי?"

"כן, עוד איזה שבעה ילדים. למה את פתאום כל- כך רוצה לבוא?"

"כי... זה כזה..." אמרתי. "שנה שעברה לא הלכתי, אז אולי אם השנה אני אלך אני אוכל כזה... כאילו... יותר לדבר ולהכיר ילדים מהשכבה... אה... ודברים כאלה".

"טוב," היא אמרה בהשתוממות. "שיהיה. אז עכשיו את רוצה שאני אפרט לך על כל אחד שבא למפגש?" היא גיחכה. 'האמת שכן', חשבתי לעצמי, אבל כמובן שלא אמרתי את זה בקול.

"רק את מי שבכיתה שלי."

"חשבתי שאת יותר רוצה להכיר ילדות מהשכבה."

"נו, שני," התחלתי להתרגז, "מה זה כזה אכפת לך? אני רק רוצה לדעת מי מהכיתה שלי יהיה שם!"

"אבל אני לא זוכרת! אפשר גם שחלק לא יוכלו ברגע האחרון ושחלק כן יוכלו ברגע האחרון. אין לי רשימה מסודרת של זה."

אוף, נו. איך אני בדיוק אמורה לשאול אותה אם רוי יהיה שם? זה יהיה כזה מביך, חוץ מזה שהיא תוך שנייה תבין שהוא מצא חן בעיניי.

אוח. למה אני כל- כך טורחת בשביל בן שפגשתי רק היום?! זה כזה דבילי. אולי אני פשוט צריכה לוותר על הכל ולהישאר לפתור את התשבצים שלי בבית.

לא, נו. אבל אני ממש רוצה לתקן את הרושם שעשיתי עליו- שאני חרשנית ועושה דברים משוגעים כמו 'נקמת המומיה'.

וכל המאבק הזה התנהל אצלי בתוך הראש.

"הלו?" שני נופפה לי ביד מול הפנים. "נרדמת או משהו?"

"לא," אמרתי במהירות. "לא. אז... אממ, חכי שנייה..." עלה לי רעיון בראש איך להסוות את השאלה הישירה שרציתי לשאול. רעיון לא כזה נהדר, אבל עדיף מכלום.

לקחת את רשימת הקשר שהיתה תלויה על המקרר. רוי עדיין לא הופיע בה, כי הוא הצטרף רק השנה והרשימה הזו היא משנה שעברה- אבל היום כבר כולם החליפו איתו פרטים (לא אני דיברתי איתו ישירות. העתקתי את הפרטים שלו מדף קשר של ידידה) והוא היה ברשימה.

וככה, התחלתי לעבור על הרשימה אחד אחד. שם המשפחה של רוי היה 'חן', ככה שלא הייתי צריכה לחכות יותר מדי עד שהגעתי לשם שלו.

"רוי?" שאלתי. "הוא מגיע?"

"כן," היא אמרה.

"אה, יופי," אמרתי, "אז בשישי בערב אני אלך למפגש. תודה." ואז הלכתי שוב לחדר. רק אחרי כמה דקות קלטתי את הטעות שעשיתי כששאלתי את שני: ישר אחרי שהיא אמרה לי שרוי יגיע, הלכתי... ואחרי רוי היו עוד המון ילדים. למה לא המשכתי לשאול אותה על שאר הילדים שאחרי רוי?!

אבל כבר מאוחר מדי לתקן את זה. אם רק עכשיו אחזור לסלון ואמשיך לעבור איתה על הרשימה, זה עדיין יהיה משונה.

ככה שכל מה שנשאר לי לעשות הוא לקוות ששני לא חושדת בכלום.

*

ביום רביעי קמתי די לחוצה. תכננתי באותו יום ללכת ולדבר עם רוי, אולי לשאול אותו על המפגש הזה בגלידרייה ששני מארגנת... אולי אפילו כבר עכשיו לשאול אותו 'עברת פעם בית ספר?' למרות שאני כבר יודעת את התשובה.

הבטתי במראה במשך דקות ארוכות, דבר שאף פעם לא עשיתי בעבר. זאת אומרת- רק באירועים ובדברים כאלה, כשלבשתי בגדים חגיגיים. אבל היום זה סתם יום רגיל, ואני מנסה בקוצר- רוח ליישר את השיער שלי. לפחות טיפה.

ואני לא מאמינה שיש לי רק נעלי התעמלות. אני חייבת לקנות מתישהו נעליים יפות...

וגם מכנסיים. מכנסיים חדשות.

'אוף, נו!' חשבתי לעצמי ברוגז בזמן שניסיתי לאסוף את שיערי בפעם השלישית, 'אני צריכה לקנות מתישהו בגדים חדשים. עם בגדים שכאלה, הוא בטוח אף פעם אפילו לא יזכור את השם שלי.'

נאנחתי פעם אחרונה ויצאתי מהחדר, ומייפל יצא בעקבותיי. השעה היתה רק שבע ורבע, ואני האכלתי את מייפל באוכל שלו.

שני ואבא נהגו לתת לו דברים כמו חתיכות עוף ושאריות אחרות, אבל אני הסברתי להם שזה לא בריא לו, ושהוא צריך מזון מיוחד לכלבים. אבא הסכים, בתנאי שאני אעשה את התפקיד הזה, אבל לשני בכלל לא היה אכפת.

אני אוהבת את התפקיד הזה.

אחרי שמילאת את הקערות של מייפל באוכל ובמים, רון נכנס למטבח. לרון יש שיער חום כהה וקצר, ועיניים בצבע חום, כמו שלי. פעם אחת ראיתי שבשמש העיניים שלו נראות בצבע זהב.

אז אולי גם העיניים שלי נראות בשמש בצבע זהב?

"היי, לין," אמר רון. הוא גרר כיסא ברעש גדול מהשולחן עד לשיש וטיפס עליו כדי להגיע לקורנפלקס שהוא אוהב. הוא כמעט הגיע, אבל היד שלו היתה קצרה מדי.

"קח," אמרתי ולקחת את הקופסה מהשיש.

"תודה," הוא אמר. "את יכולה להביא לי גם קערה?"

"בוא, אני אכין לך..." אמרתי, ובזמן שהכנתי לו קורנפלקס עם חלב הוא הלך ללטף קצת את מייפל.

גם רון אוהב את מייפל. הוא אוהב לצאת איתי מחוץ לבית כשאני מוציאה אותו.

"רונצ'יק," אמרתי (אני אוהבת לקרוא לו ככה לפעמים), "אתה רוצה להוציא איתי את מייפל היום?"

"בסדר..." אמר רון, מנומנם, והחל לאכול.

בערך בכף השישית שרון אכל שני גם נכנסה למטבח, כבר לבושה, כמוני. שני לא מתאפרת או מתרחצת כל בוקר, אבל איכשהו היא תמיד נראית מטופחת. מטופחת באופן עדין כזה. נקייה, ושהשיער שלה מסודר, ושהבגדים שלה מתאימים אחד לשני, והשיניים שלה ישרות ולבנות לגמרי.

"היי," היא אמרה, והתחילה להכין לעצמה שוקו.

"גם אני רוצה שוקו!" אמר רון, שהסתכל על הספל החם שבידיה של שני. שני לא הגיבה, ואני נעצתי בה מבט מעט מרוגז.

"לין, את יכולה להכין לי שוקו?" שאל אותי רון בקול החמוד שלו.

"בסדר," אמרתי, והתחלתי להכין לו שוקו. אחרי דקה נוספת שני יצאה מהמטבח.

"בוא, רונצ'יק," אמרתי לו אחרי שהוא גמר לשתות את השוקו, "נוציא את מייפל."

למייפל לוקח המון זמן עד שהוא גומר לעשות את הכל. אבל רון אוהב לטפל בו, ולהחזיק ברצועה שלו. הוא מוכן לחכות בסבלנות, גם אם זה לוקח למייפל עשרים דקות.

קודם כל- מייפל מרחרח כל שיח במשך בערך חצי דקה. ואז הוא עובר לשיח שלידו, ומרחרח גם אותו לחצי דקה. ורק אחרי בערך עשרה שיחים כאלה הוא מחליט לעשות, ובזמן הזה הוא בינתיים מרחיק אותנו מהבית, כי כל שיח נמצא כמה מטרים מהשיח הקודם.

אחרי שרון ואני הוצאנו את מייפל, השעה כבר היתה 7:35, אז מיהרתי לגמור להתארגן ויצאתי מהבית. אני אוהבת להגיע לבית הספר כמה דקות לפני, כדי שאני אוכל לדבר עם אחרים והכל.

הגעתי לבית הספר בשעה 8:05. קרין וניק עדיין לא הגיעו, ובכיתה היו כעשרים ילדים. גם רוי היה שם, ודיבר עם חבורה של בנים.

איך בדיוק אני אמורה להתחיל לדבר איתו כשהוא כל הזמן מוקף בחברים שלו?

במשך רבע שעה הגנבתי אליו מבטים כדי לראות אולי הוא נמצא כבר לבד, אבל לא. הוא עדיין היה מוקף בחברים שלו. נראה שהוא משתלב טוב בכיתה.

קרין הגיעה בשעה 8:18 דקות, מתנשפת, והסבירה לי בקצרה שהיא בקושי ישנה הלילה, וכשהשעון המעורר שלה העיר אותה בבוקר היא ישר כיבתה אותו וחזרה לישון. רק שאז נאווה נכנסה לכיתה, ולא יכולנו יותר לדבר.

בהפסקת האוכל הגיעה ההזדמנות שלי: רוי ישב לבדו, ותומר הלך לשירותים. הלכתי במהירות לפני שאתחרט ונעמדתי לידו. הוא הרים את מבטו אליי. הרגשתי שקצת חם לי.

"היי," הוא אמר.

"היי," השבתי, והרגשתי כאילו יש לי תולעים בבטן. "אז... אממ..." נזכרתי במה שקרין אמרה לי. "עברת כבר פעם בית ספר?"

"כן," הוא ענה, "לפני חמש שנים. תזכירי לי איך קוראים לך?"

"קוראים ל..."

"יואו רוי!" צעק תומר שנכנס באותו רגע בדלת, "אתה חייב לראות משהו! זה נראה כאילו המזרקה השתגעה, עכשיו כשלוחצים עליה היא משפריצה לכל הכיוונים-"

רוי קם במהירות ורץ לדלת, אחריו עוד קבוצה סקרנית של ילדים.

יופי. עכשיו הוא אפילו לא יודע איך קוראים לי.

התיישבתי, מתוסכלת ומבואסת, ליד קרין, שכנראה לא שמה לב למה שקרה. היא הניחה את ראשה בין ידיה על השולחן, עיניה עצומות.

"קרין," אמרתי וניערתי אותה קלות. "קומי. את באמת ישנה?"

"מנמנמת..." מלמלה.

"קומי, בסוף עוד תירדמי באמת."

"הממ..." היא המהמה. "כן... יופי..."

"נו, קרין," אמרתי והרמתי לה את הראש. היא פתחה את העיניים והסתכלה עליי, עייפה.

"היי לין..." היא מלמלה. "מצטערת... אני ממש עייפה..." אחרי זה היא פיהקה פיהוק ענק.

"למה?" שאלתי.

"אמרתי לך, הלילה בכלל לא נרדמתי..." היא מלמלה.

"טוב, אבל תקשיבי," אמרתי. זה היה לי דחוף שקרין תשמע על זה שדיברתי עם רוי עכשיו.

למרות שזה בעצם לא כזה עניין גדול. באתי אליו, אמרתי לו היי, שאלתי אותו שאלה שכבר ידעתי את התשובה עליה, הוא ענה לי, שאל מה השם שלי, אני רציתי לענות אבל אז הוא הלך.

זה לא שהשגתי בזה איזה משהו.

היא עדיין נראתה מנומנמת, אז פשוט אמרתי לה: "דיברתי עכשיו עם רוי."

"את מה?!"היא כמעט צעקה בקול.

"נו, תהיי בשקט!" אמרתי במהירות. "דיברתי עם רוי."

"אוקי, עכשיו תספרי לי את הכל, מההתחלה!"

סיפרתי לה על השיחה הקצרה והמשונה שהיתה בינינו. בינתיים הכיתה כבר התרוקנה.

"אוקי," היא אמרה. "החדשות הטובות- מצאת אומץ לדבר עם רוי, שאלת אותו שאלה והוא ענה לך עליה. החדשות הרעות- הוא לא יודע מה השם שלך."

"חדשות רעות מאד מאד," אמרתי. "אני צריכה אולי מתישהו לדבר איתו שוב, שרק יידע את השם שלי לפחות..."

"שישי בערב," היא אמרה. "את הולכת בסוף?"

"כן," אמרתי. "וגם רוי הולך."

"וואי, איזה יופי!..." היא מלמלה, ואז הניחה שוב את ראשה בין הידיים. "כן... תדברי איתו בשישי בערב... תנסי להכיר אותו קצת..."

"אוף, אבל זה נראה לי כזה אידיוטי," הודיתי. "כאילו, בחיים לא ניסיתי למצוא- חן בעיניי בן. ואני בקושי מכירה את רוי. אז למה אני כל הזמן מתאמצת למצוא חן בעיניו ולדבר איתו?"

"אהבה ממבט ראשון?" מלמלה קרין בישנוניות.

"אני לא מאמינה בזה," אמרתי, "חוץ מזה שאני רק בכיתה ח'. אני לא הולכת להתחתן איתו."

"אבל את מחבבת אותו."

"נו, אבל זה כזה... מוזר. כי אני בקושי מכירה אותו."

"אז בשישי בערב תכירי אותו קצת ותחליטי אם את מחבבת אותו או לא."

קברתי את ראשי בידיי, כמוה. "אוף, זה כזה מבלבל!"

אחרי כמה שניות קרין החלה לנחור, ואני מיהרתי להעיר אותה.

טוב, כנראה שאני באמת אצטרך לחכות עד לשישי בערב כדי להבין אם אני מחבבת את רוי או לא.

- - - - - - -

זהו, מקווה שנהניתם. יום נעים!