"לרוץ עם הרוח"- סיפור בהמשכים

היי

מצטערת שהפרק התעכב כל כך. היו לי מלא בעיות עם המחשב.

אבל חזרתי לכתוב, אז הנה הפרק הרביעי!

תיהנו [=

- - - - - - -

ניק השתנה מאד מהיום בו אדם ושני החברים שלו איימו עליו ולקחו לו את הכסף.

הוא נהיה מתוח ועצבני. הוא לא התרכז בשיעור. הוא לא הצליח להתרכז כשניסה להכין שיעורי בית, ולכן לא הכין אותם כלל.

ביום שני בשיעור ספורט הוא אפילו התחצף למורה, דבר שאף פעם לא עשה. הוא גם הפריע לו בכוונה.

ניק בעצמו לא ידע למה. זה סתם בא לו ככה.

"ניק," קרא לו המורה אחרי השיעור. זה היה השיעור האחרון, וכולם כבר יצאו מהאולם ולקחו את התיקים.

"אני לא מוכן לסבול התחצפויות," אמר לו המורה בקשיחות. "אתה כבר לא ביסודי, שם היו מתחצפים כל הזמן. פה אין דבר כזה. אני רוצה שתישאר כאן ותטאטא את האולם פה. הוא מלא בחול, ילדים לא מנגבים את הרגליים כשהם נכנסים."

"מה?!" התקומם ניק, "אבל-"

"בלי אבל ובלי כלום," קטע אותו המורה. "זה לא הרבה עבודה. המנקים עושים את זה כל יום. זה לוקח מקסימום חמש דקות. אחרי שאתה גומר פשוט תלך, השרת ינעל פה עוד מעט."

המורה הלך, והותיר את ניק המופתע והכועס מאחוריו.

בינתיים, קרין ולינוי עמדו  ליד השער ונדחפו בין הילדים.

"איפה ניק?" שאלה לינוי בדאגה את קרין. "ראית אותו?"

"לא," אמרה קרין. "אולי הוא נשאר באולם? המורה קרא לו. בטח נזף בו או משהו כזה."

"נראה לי שאני אלך לבדוק," אמרה לינוי.

"לחכות לך?" שאלה קרין.

"לא, זה בסדר," היא השיבה. "נתראה מתישהו."

לינוי חזרה לאולם הספורט, ומצאה את ניק עם מטאטא ביד ופרצוף זועף.

"היי," אמרה לינוי. "למה אתה מטאטא?"

"בגלל המורה המעצבן הזה," אמר ניק. "הוא אמר לי לנקות פה את האולם. למה את לא הלכת הביתה?"

"באתי לבדוק מה קורה איתך ולמה אתה לא בא," אמרה לינוי. "צריך עזרה?"

"אי אפשר, אפשר שרק אחד יטאטא," אמר ניק.

"אז אני סתם אדבר איתך ואעודד אותך," אמרה לינוי. הם דיברו קצת, ואחרי חמש דקות ניק כבר גמר. הם דיברו עוד קצת, סתם צוחקים.

"אני אלך להחזיר את המטאטא לארון," אמר ניק. שניהם הלכו. הם קצת התקשו למצוא את הארון, והסתובבו די הרבה, עד שבסוף מצאו אותו.

"יאללה, בוא נזוז," אמרה לינוי. הם הלכו אל הדלת, וניק לחץ על הידית ודחף. הוא לחץ שוב.

"זה נעול," הוא אמר והביט בלינוי.

*

"אמא," אמרה קרין. "מה היה קורה אם נניח... בתיאוריה, כאילו... היה לך בית ספר עם קצת חברות טובות, אבל לא הרבה, ואז את היית רואה שיש בית ספר אחר ממש טוב שאת חושבת שכדאי לך ללכת אליו, אבל את לא רוצה מצד שני לעזוב את בית הספר השני ואת החברות הטובות?"

זאת היתה שעת צהריים, ואמה של קרין, דפנה, בדיוק גמרה להכין את השניצל ואת הסלט של קרין והניחה מולה את הצלחת.

"בתיאוריה?" שאלה דפנה. "טוב, אני חושבת שזה תלוי עד כמה הפנימייה היתה מוצאת חן בעיניי."

"נניח שהיא היתה מאד," אמרה קרין.

"קרין, מה קורה? על איזה פנימייה את מדברת?" שאלה דפנה בדאגה. קרין נאנחה. היא סיפרה לאמה על הפנימייה לתיאטרון, ועל כמה שהיא רוצה ללכת לשם ועל כמה שלדעתה זו הזדמנות נפלאה להתחיל הכל מחדש, אבל מצד שני... להשאיר את לינוי ואת שירה ואת דנה ואת ניק ואת כולם מאחור?

דפנה שתקה כמה רגעים, ואז אמרה:

"את יכולה להכין לעצמך טבלה. אולי טבלה על נייר, אולי טבלה בראש. למשל, יתרונות בזה שלא תלכי לפנימייה: תוכלי להיות הרבה יותר בבית עם המשפחה.  יתרונות בזה שכן תלכי לפנימייה: תוכלי ליהנות שם מאד, לשחק, לרקוד ולשיר, שאלו הם בעצם התחביבים העיקריים שלך, לא?"

קרין הנהנה. היא עדיין הרגישה מאד מבולבלת.

"אני אלך לכתוב את הטבלה," היא אמרה וקמה מהשולחן.

"אבל מה עם הארוחה?" שאלה דפנה בזמן שקרין התרחקה.

"אני אוכל אותה אחר כך!"

*

"אנחנו גמורים," נאנח ניק והחליק במורד הקיר עד שהתיישב על הרצפה. "אבודים."

"תירגע, אולי זה לא כזה נורא," אמרתי. "יש לך כאן פלאפון?"

"כן," הוא זינק במהירות, רץ אל התיק והוציא משם את הפלאפון שלו.

"יופי," אמרתי. "תחייג לקרין. היא גרה יחסית קרוב לבית ספר, וככה היא תוכל להזעיק מהר את השרת או מישהו."

ניק לחץ במהירות על המקשים, ואז הצמיד את הפלאפון לאוזנו. אחרי רגע הוא הביט בצג.

"אין קליטה," הוא אמר. "מה נעשה?"

"איך הם בכלל נתנו לזה לקרות?" שאלתי בכעס. "זאת אומרת- הם לא אמורים לבדוק אם יש ילדים באולם לפני שנועלים?!"

"בטח הסתכלו אם יש כאן ילדים בזמן שחיפשנו את הארון," שיער ניק. "הסתובבנו בכל המסדרונות פה. בטח פספסו אותנו וחשבו שהאולם ריק."

"מה נעשה?" שאלתי. "מה, אנחנו... נהיה פה עד מחר בבוקר, כשיפתחו שוב את האולם?"

"נדמה לי," אמר ניק. "יש לך רעיון אחר?"

"לא," אמרתי. "בוא ננסה לחשוב על משהו."

אבל אחרי עשר דקות של בהייה באוויר וניסיון למצוא פתרון, החלטנו להפסיק. לא היה לנו כלום.

אין קליטה. אף אחד לא יודע שננעלנו כאן. התעכבנו פה די הרבה, בטח חשבו שניק כבר גמר את העונש שלו.

"אז מה נעשה בינתיים?" שאל ניק.

"אין לנו כלום," אמרתי. "נצטרך לחכות לבוקר, לא?"

"התכוונתי בינתיים," הדגיש ניק. "מה אנחנו הולכים לעשות פה עוד איזה תשע שעות?"

"אני לא יודעת," אמרתי. "יש לך פה משהו לאכול? בטח נהיה רעבים עוד כמה זמן."

"כן," הוא אמר. "ההורים שלי נסעו לראות מופע בגן של אחותי, משהו לכבוד ראש השנה... סיפור ארוך. בכל מקרה, אמא שלי השאירה לי סנדוויץ' לאכול אם אני אהיה רעב, עד שהם יחזרו הביתה."

הוא הוציא מהתיק שלו לחמנייה ותפוח.

"יופי," אמרתי, "אז לפחות אוכל יש לנו. אבל בוא לא נאכל אותו עכשיו, נשמור אותו לאחר כך."

"בסדר," אמר ניק. "אבל מה נעשה עכשיו?"

הסתכלתי קצת מסביב. עלה לי רעיון קצת טיפשי. הוא יעשה אותנו רעבים מהר יותר, אבל עדיין...

איך בדיוק אפשר להעביר תשע שעות באולם ספורט כשמסביב יש רק כדורים, סלים ודלגיות?

ככה אני וניק מצאנו את עצמנו משחקים כדורסל אחד-על-אחד במגרש הגדול הריק. שנינו היינו די גרועים, אז הכוחות היו שווים.

אחרי שעה קלה החלטנו לנוח.

"מזל שיש פה ברזייה," אמרתי, "אחרת היינו מתייבשים."

"כן," אמר ניק. "אני אבדוק שוב אם יש אולי קליטה..."

אבל לא היתה. השעה היתה 15:30.

"זה מוזר," אמרתי. "כאילו... נתקענו בתוך אולם ספורט עם מעט אוכל והרבה כדורים, ואנחנו זורמים עם זה."

"אהא," אישר ניק. "אמא שלי תהרוג את הנהלת בית הספר."

"מתי לדעתך ישימו לב שנעלמנו?" שאלתי.

"אמרתי לאמא שלי שאני אלך ליותם אחרי בית ספר," אמר ניק. יותם היה חבר טוב שלו.

"אז למה היא הכינה לך סנדוויץ'?" שאלתי.

"דאגנית כזאת," צחק ניק. "רוצה להיות בטוחה שאני אוכל."

אחרי כמה דקות אמרתי: "רוצה שוב לשחק כדורסל?"

"התעייפתי," אמר ניק.

"עצלן," צחקתי, "אתה לא בכושר!"

"אני לא מכחיש," חייך ניק, אבל איכשהו הוא לא נראה לגמרי מחייך. זה היה מוזר.

"קרה משהו?" שאלתי.

"לא, סתם," אמר ניק במהירות. "כאילו... כלום. עזבי."

"נו, אתה יכול לומר לי," אמרתי, וכבר התחלתי להסתקרן. היתה לי הרגשה שמשהו הטריד את ניק.

"עזבי," הוא אמר.

"נו, אתה יודע שסתם צחקתי בקשר לזה שאתה לא בכושר," אמרתי.

"אבל זה נכון."

הוא נשמע מעט מדוכדך.

"מה זאת אומרת?"

"אל תעמידי פנים, לין. את יודעת שאני הבן הכי גרוע בכיתה בספורט. אני תמיד מקבל בתעודה בספורט  'מספיק בקושי'. תסתכלי על זה," הוא הצביע על הזרוע הימנית שלו. "זה נראה לך חזק?"

הזרוע היתה לבנה (העור של ניק הוא בהיר מאד. לא לגמרי לבנה, אבל ממש בהירה) ולא נראתה כזאת חזקה, כמו שיש לרוב הבנים בכיתה.

"אז מה?" אמרתי. "מה זה משנה?"

"זה משנה מאד," אמר ניק בקול קודר. "אצל בנות קובעים את ה'מקובלות' שלהן או איך שלא תקראי לזה לפי כל מיני דברים. בגדים, שיער, אופי, ודברים כאלה. אצל בנים בדרך כלל מה שקובע זה הכושר."

"זה אחד מהדברים היותר מטופשים ששמעתי בחיים," אמרתי בקוצר רוח. "מי קבע את החוק הדבילי הזה?"

"תגידי לי את האמת, לין," אמר לי ניק והסתכל עליי. "אם היית רואה שני בנים, שניהם נראים לך נחמדים. אחד היה רזה ונראה כמו מקלון חלשלוש, ואחד היה נראה יציב, עם שרירים חזקים. מי היה נראה לך יותר יפה?"

שתקתי.

"מתאבקים הם מכוערים," אמרתי. "השרירים שלהם מגעילים."

"זה בגלל שהשרירים שלהם גדולים מדי," אמר ניק. "אני מדבר על שרירים אחרים, ולא בהכרח קוביות בבטן. פשוט... שרירים. שכשעושים שריר ומרגישים אותו הוא מרגיש כמו אבן."

לא ידעתי מה לומר. ניק לא היה ממש חלש, אבל הוא גם לא היה כזה חזק ובכושר.

"אולי תנסה ללכת לחדר כושר?" הצעתי.

"אני לא יודע," הוא אמר. "אני לא אחזיק שם מעמד."

"בשביל זה הולכים לשם, בשביל להתאמן," אמרתי. "אז בוא עכשיו ונחזור לעשות קצת ספורט. הנה, נקפוץ קצת בחבל."

הבאנו דלגית אחת לכל אחד מהשקית הגדולה עם הדלגיות, וקפצנו בהן במשך כמה דקות.

הפרצוף של ניק היה ורוד מעט. הוא התנשף.

גם אני התנשפתי, אבל מעט פחות.

"אתה רואה," פלטתי את המילים תוך כדי התנשפות בזמן שקפצתי, "אם תעשה ככה כל יום תהיה בכושר טוב ממש מהר!"

המשכנו להעביר את הזמן. דיברנו, התעמלנו, שתינו הרבה. אכלנו קצת מהכריך ומהתפוח, למרות שעדיין היינו מעט רעבים.

רק לקראת תשע בערב התחלתי לפחד. קלטתי שרק אני וניק תקועים פה בתוך אולם סגור. אף אחד לא יודע איפה אנחנו. אנחנו לא יכולים להודיע לאף אחד.

"בא לי שיוציאו אותנו כבר מפה," אמרתי באומללות.

- - - - - - -

זהו, מקווה שנהניתם

אם אתם עוד לא קוראים קבועים או מנויים, תירשמו בבקשה!

ובבקשה גם תגיבו.