היי!
הנה הפרק ה-19, מקווה שתאהבו אותו.
ואל תשכחו להירשם לקבועים או למנויים אם אתם עוד לא רשומים!
קריאה מהנה 
- - - - - - -
מורן ישב על הכיסא המרופד שבחדרו, מול המחשב.
המסך היה מכובה, ושום דבר בו לא עניין אותו במיוחד; השעה היתה בערך שבע בערב, ובחוץ כל הרחוב היה חשוך לגמרי; הוא רק הסתובב על הכיסא כל פעם לכיוון אחר, וחשב. חשב על מאי.
כמה שמשעמם לו בלעדיה.
תום ומיכאל היו אמנם חברים מצוינים, וגם נדב ושחר ועמרי ולירן ואפילו דין, שהם החליטו לשבת איתו קבוע בקפיטריה ולהסתובב איתו בהפסקות.
אבל היום היה יום רביעי, וזו היתה הפעם השנייה השבוע שהוא נאלץ לראות את מאי בזווית העין שלו במשך עשרים דקות לפחות. בשאר הימים, בהפסקות בין השיעורים, הוא ראה אותה מרחוק, ופעם אחת אפילו עבר ממש לידה במסדרון. היא התעלמה ממנו.
היא נראתה מאושרת, כאילו שום דבר בחיים לא חסר לה. בטח בקרוב כבר יבוא בן אחר ויתפוס את מקומו של מורן, שכעת הוא ריק.
למה הוא קם ממקומו? היה לו טוב שם. אז רק בגלל שהיה לו קצת לא נוח, כבר ככה לוותר ולקום?
לא, הוא היה צריך להמשיך, לא לוותר. להציע למאי לנסות שוב, לבקש סליחה מהידיד הזה שלה.
הידיד שלה... גם איתו היה איזה עניין.
איך שהוא הסתכל על מאי!
לפעמים סתם הסתכל עליה בארוחת הצהריים, גם בזמן שלא דיברה. היא פשוט לא שמה לב, ממש עיוורת למה שהוא אמר לה: סאם רוצה איתה יותר מידידות. זה שקוף.
למה אף אחד מהחברים שלה לא אומר לה את זה?
הבלונדינית? או זו עם השיער המתולתל? או הילד עם השיער השחור, או איתי, או הילד השזוף, או אפילו אחותו, עמית? איך זה שאף אחד לא שם לב?
הוא המשיך להסתובב בכיסא. בימים האחרונים מאז שהוא ומאי נפרדו- לא להאמין שעבר מאז בקושי שבוע- היתה לו נטייה להתרגז על כל דבר, והוא יצא מהבית באי- חשק.
רק אתמול הוא, תום, מיכאל, נדב, שחר, עמרי, לירן, דין, בר, אופק אחותה, שירי, ונויה הלכו כולם לקנות פיצה ולהסתובב קצת. והוא, סתם נשרך אחריהם, שקוע במחשבות על מאי, ועל איזה צעד מטופש הוא עשה. שככה, בלי חשוב, הוציא זוג מספריים מהמגירה- וחתך בתנועה החלטית ובלי מחשבה את הקשר ביניהם.
וביום שישי, חצי מהכיתה ועוד הרבה ילדים מהשכבה הזמינו אותו לסרט. אבל לא היה לו חשק בכלל לצאת מהבית, וככה הוא בילה את ליל שישי.
אבל בר לא עזבה אותו.
כל הבנים בשכבה דיברו עליה- על כמה שהיא יפה ונראית טוב. אבל למי אכפת איך היא נראית?
היא סתם מרגיזה אותו כשהיא נדבקת אליו ככה.
שחר אפילו הודה שהוא קצת מקנא בו.
'תנצל את זה שהיא מתחילה איתך', הוא אמר לו בסוף שיעור אנגלית. 'הבת הכי שווה בבית- ספר מתחילה איתך. תנצל את זה, אחי!'
כשבר התקשרה להציע לו לצאת לסרט בליל שישי היה קשה מאד לסרב לה, אבל כמו שסירב לארבעת הילדים שהזמינו אותו מקודם- גם לה הוא סירב.
"אין לי חשק היום," הוא אמר ככה לכולם.
אכן מצב מרגיז. מאד מרגיז.
אבל האם מאי תיתן לו בחזרה את המקום שלו, המקום שלו בלב שלה?
מה, אחרי שהוא ככה לקח זוג מספריים וחתך את הקשר? אחרי שהוא בלי לחשוב פעמיים קם ונטש את מקומו, בגלל ריב אחד?
הוא יצטרך להתנצל, לפצות אותה, להסביר לה כמה קשה לו בלעדיה.
'את זה יהיה קשה מאד להסביר,' הוא חשב לעצמו במרירות. בלי לחשוב יותר מדי הוא לקח דף חלק מהמדפסת שלו, וניסה לכתוב טיוטה למכתב שישים לה בלוקר.
במשך כמעט שעה שלמה הוא כתב, מסביר ומפרט שם כמה שהיא חסרה לו וכמה שאין לו חשק לכלום בלעדיה; כמה שהוא מתחרט על הצעד הטיפשי שהוא עשה, ושהוא בטוח שהיא כועסת עליו, רק שהוא כועס על עצמו הרבה יותר.
אחרי שמילא כמעט את כל הדף, הוא קיפל אותו לרבע ורשם עליו בלורד שחור: 'למאי'. מחר בבוקר הוא יקום מוקדם במיוחד, וישר ילך אל הלוקר שלה, וישים שם את המכתב בחריץ של הלוקר.
עם המחשבה הזאת הוא הרגיש יותר טוב, וקיווה מאד שמאי תסלח לו.
*****
7:30 בבוקר, בית הספר, בר
נכנסתי למבנה של בית הספר, שהיה כמעט ריק חוץ מכמה תלמידים מקדימים פה ושם.
מכיוון שזה כבר היה היום החמישי שלי בבית הספר הזה ידעתי למצוא את הכיתה שלי בקלות. ולמה אני הקדמתי?
אופק הכינה לעצמה שעון מעורר. היא תמיד אהבה להתעורר מוקדם, והיא כיוונה אותו לשש וחצי בבוקר.
אמא ואבא גם הם קמים בערך בשעה הזאת, לפעמים אפילו לפני. הם אנשים של בוקר.
אבל אני לא, והשעון המעורר שלה העיר אותי, כי החדרים שלנו צמודים.
אחרי זה לא הצלחתי לחזור לישון, ועכשיו הייתי ממש עייפה, כמעט ישנה בהליכה.
הרגשתי שאני נתקעת במשהו. הרמתי את מבטי, וראיתי מעליי את הפנים של מורן.
"היי מורני!" אמרתי לו ונתתי לו חיבוק.
"אה, היי בר," הוא אמר. "מה העניינים?"
"בסדר," אמרתי. "יואו, אתה לא תאמין איזה קטע אחותי עשתה לי היום! היא כיוונה שעון מעורר לשש וחצי, היא תמיד אוהבת לקום ככה מוקדם, איזה מוזרה נכון?! אז אני התעוררתי מזה ואז בכלל לא הצלתי לחזור לישון וזה היה כזה מעצבן..."
דיברתי איתו כל הדרך לכיתה. הוא לא ממש הגיב, אז בעיקר אני דיברתי.
"בקיצור- עכשיו אני הרוגה מעייפות," סיכמתי.
"הממ," הוא אמר, ואז הביט בי רגע. "את יודעת, צריך לבוא עם חולצת בית- ספר," הוא הצביע על החולצה שלבשתי. במיוחד היום בחרתי אותה כי חשבתי שהיא תמצא- חן בעיניו.
"אני יודעת," אמרתי. "פשוט אני שונאת את חולצות בית- ספר. הן נראות פשוט זוועה! לדעתי צריך לבטל את החוק הזה."
"דווקא לא בהכרח. ככה כולם שווים," הוא אמר בלי לפרט ונכנס לכיתה, ושם שם את התיק על הכיסא. הוא התעסק רגע עם התיק, והיה נדמה לי שהוא הכניס משהו לכיס הסווטשרט שלו. הנחתי גם אני את התיק שלי, במרחק שני שולחנות, שורה אחת מקדימה.
עוד לפני שהספקתי להניח את התיק שלי על הכיסא הוא כבר יצא מהכיתה. מיהרתי בעקבותיו.
עד שיצאתי מהכיתה בעצמי כבר ראיתי את נעל הספורט שלו נעלמת מעבר לפינה. רצתי ריצה קלה, והאטתי בפנייה. לא רציתי שהוא יראה שאני רצה ככה כדי לראות מה הוא עושה.
ראיתי אותו בקצה המסדרון, מסתכלת לצדדים, ואז פונה ימינה. עקבתי אחריו בשקט, תוהה למה הוא ממהר ככה ולא רוצה שיראו אותו.
הוא הלך ככה עוד כמה מטרים, כשהקיר הימני מכוסה כולו בלוקרים. ואז הוא נעצר ליד אחד מהם.
זה לא היה האזור של הלוקרים שלנו, ובטוח שהלוקר הזה הוא לא שלו: אני הרי בעצמי באתי אליו ביום שלישי בבוקר כדי לומר לו 'בוקר טוב'.
הוא לא פתח אותו, אלא הוציא חתיכת נייר מהכיס של הסווטשרט. 'אז הוא כן שם משהו בכיס שלו!' חשבתי לעצמי והתפללתי שהוא לא יראה אותי. מימין, ממש איפה שאני עמדתי, היה רווח של מטר וקצת בין כל הלוקרים, של דלת יציאת חירום, שהובילה לחצר האחורית.
מורן סיים לדחוף את הפתק אל הסדק של הארונית, וחתיכה ממנו עוד בלטה החוצה: כנראה שאי אפשר לדחוף אותו לשם לגמרי.
אחרי זה דחפתי בשקט ובמהירות את הדלת של יציאת החירום, סגרתי אותה בשקט מאחוריי והתכופפתי מאחורי הקיר. חצי מהקיר היה חלון, והגובה הקיר מבטון היה בערך מטר, ככה שנאלצתי לשבת על המדרכה המלוכלכת.
'אוח, לעזאזל!' חשבתי לעצמי. 'המכנסיים האלה חדשות לגמרי!' אבל לא היה לי זמן להתעצבן. הצצתי מעבר לכתפי וראיתי את מורן הולך בצעדים מהירים בחזרה לכיוון הכיתה, ונשמתי לרווחה.
אחרי שהוא נעלם מעבר לפינת המסדרון של הלוקרים חיכיתי כמה שניות, ואז נכנסתי בחזרה למבנה.
הלכתי ללוקר שאיתו הוא התעסק מקודם, משם בלטה חתיכת נייר. שלפתי אותה בתנועה חלקה אחת.
ככל שהתקדמתי עם המכתב, ככה נפערו עיניי יותר ויותר.
הוא רוצה לחזור לילדה הזאת, מאי, מה? טוב, חבל מאד שהיא לא תמצא את המכתב הזה...
קרעתי את המכתב לחצאים, ואז לרבעים, ואז לשמיניות. אחרי זה עשיתי מזה עוד קרעים קטנים.
הלכתי לשירותים שהיו בסוף המסדרון. וידאתי שאף אחד עדיין לא שם, והרטבתי את כל הניירות ככה שהדיו הכתובה על הנייר נמרחה לגמרי, וכל הנייר היה רק עיסה רטובה.
אחרי זה השלכתי את העיסה הזו לפח, וכיסיתי אותה בעוד כמה חתיכות נייר.
*****
אתמול בערב, מאי
כמו שקבענו ממש, כולנו נפגשנו בקולנוע בשש. הסרט היה אמור להתחיל בשש ורבע.
היינו שם אני, סאם, עמית, מיטל, מעיין, רועי, אורן החבר של מעיין, שני חברים טובים של אלכס- אופיר ואלון, וגם אח של מיטל, שון, ואלכס.
דניאל ואיתי לא יכלו לבוא בסוף. לא ידעתי מה המצב בין עמית לדניאל, אבל תיארתי לעצמי שלא כזה טוב. הם לא הסתכלו אחד על השני, וגם לא דיברו ביניהם. עמית לא אמרה עליו כלום, ולא רציתי להיות חטטנית.
אופיר, אלון ושון התבררו כנערים מצחיקים וחברותיים. אורן לא דיבר הרבה, אבל ניכר היה שכשמעיין לידו זה מעניק לו סוג של ביטחון.
הזמן עבר במהירות, ועד שנזכרו סוף- סוף שהסרט התחיל כבר איחרנו בחמש דקות.
"לא נורא, תמיד יש פרסומות בהתחלה," אמר אלון. כשנכנסנו שון ממש נפל, ונשפך לו חצי מהפופקורן, וזה היה מצחיק פשוט. ניכר היה שהוא מסוג הנערים שלוקחים את הכל בקלות ומחליקים את הכל, אז הוא צחק ביחד עם כולם וסיכם שבהזדמנות הראשונה הוא יגנוב למיטל את דלי הפופקורן.
"שכח מזה," אמרה מיטל. "אני אשב במרחק של שמונה שורות ממך, יאללה?"
האולם היה מלא בקושי עד החצי, ככה שיכולנו לשבת בערך איפה שהתחשק לנו כמעט, כי היו הרבה מקומות פנויים. למרות שמיטל רצתה לשבת כמה שיותר רחוק משון, כולנו התיישבנו בסוף בשורה השביעית, שהיתה ריקה לגמרי.
סאם ישב משמאלי, ומעיין מימיני.
"אלכס," אמרתי פתאום. "איזה סוג של סרט זה?"
אלכס ישב במרחק של שלושה מושבים ממני, ליד אורן, שישב ליד מעיין.
"אימה," הוא אמר, ואני כמעט נחנקתי. "אלכס!!!" צעקתי, וכמה מהראשים באולם הסתובבו והביטו בי.
"עבדתי עלייך," הוא גיחך. "סרט פשוט, פנטזיה נדמה לי... שמעתי שהוא טוב, אבל אולי יש בו חלקים שיפחידו אותך. תעצמי את העיניים מקסימום."
הסרט באמת היה מעניין, רק שהיו בו באמת כמה קטעים מפחידים. עצמתי את העיניים בכוח, והתכווצתי בכיסא.
הרגשתי שסאם מחבק אותי.
"את לא באמת מפחדת, נכון?" הוא שאל אותי בדאגה, אבל בשקט.
"קצת," הודיתי.
"את לא צריכה לפחד. זה בסך הכל סרט."
"אני יודעת," אמרתי. "אבל זה עדיין קצת מפחיד אותי. תגיד לי מתי הקטע הזה נגמר."
אחרי כמעט דקה סאם אמר לי, "נגמר." והזרועות שלו התנתקו ממני באיטיות.
פתחתי את העיניים. עכשיו הסיטואציה היתה הרבה פחות מפחידה. למען האמת, אפילו היה נראה לי שהסיטואציה המפחידה נגמרה כבר לפני כמה שניות.
חוץ מעוד שתי סיטואציות מפחידות שבאחת מהן שוב סאם חיבק אותי בעדינות ובשנייה החזיק לי חזק את היד, שאר הסרט היה ממש מצוין.
שמחתי שסאם היה לידי. קשה היה לי להסביר למה.
זה היה נחמד שהוא דאג לי כשבחלקים מפחידים עצמתי את העיניים, והחזיק לי את היד או חיבק אותי.
היה אכפת לו ממני.
בהפסקה כבר לכולם נגמרה השתייה, אז הלכנו לקנות עוד. היינו עשרה ילדים, אז כל שניים קנו שתייה אחת ולקחו פשוט שני קשים בצבעים שונים.
לי ולסאם היתה שתייה אחת, וככה גם למעיין ואורן, אופיר ואלון, שון ורועי, ועמית ומיטל. לאלכס עוד נשארה שתייה בכוס, והוא אמר שחוץ מזה שהוא לא צמא, גם הוא לא רוצה לבזבז עוד כסף על שתייה.
חוץ מעוד קטע מפחיד קצר שהיה בערך רבע דקה, שבה סאם חיבק אותי, לא היו עוד דברים מפחידים.
כשהסרט נגמר, כולנו יצא מהקולנוע.
"כיף להסתובב ככה, בחבורה גדולה, לא?" אמרה מיטל בשמחה והלכה לידי וליד סאם, שחיבק אותי ביד אחת. זה לא הפריע לי כל- כך. זה אפילו היה די נעים.
"מאד כיף," הסכמתי איתה.
"נו, מאי?" צעק אליי אלכס שהיה בראש החבורה, "פחדת נורא?"
"כן," צעקתי לו בחזרה. "ובפעם הבאה שתבחר סרט מפחיד... לא כדאי לך לדעת מה אני אעשה לך!"
אלכס צחק, והמשכנו כולנו ללכת בקניון בלי סיבה וסתם לדבר ולהכיר אחד את השני.
*****
20:30, בקניון, מורן.
"מה אמרתי לך?" אמר לי נדב.
"מה?" שאלתי באדישות. אחרי כמעט רבע שעה של ניג'וסים, בר הצליחה לשכנע אותי ללכת עם כמה ילדים מהכיתה לקניון.
"תפסיק להיות מצוברח בגלל הילדה הזאת. הנה, היא עם ה'ידיד' שלה..." הוא אמר לי, ועשה תנועה קטנה עם הראש לצד השני של הקניון.
נדב כבר ידע על הקטע הזה שבו הרבצתי לידיד של מאי. בגלל שלמיכאל יש נטייה לספר דברים כאלה לכל אחד, אז הוא סיפר את זה לנדב. לנדב יש את אותה נטייה, רק שהיא חמורה פי חמש.
זיהיתי מרחוק את מאי. לידה הלך הילד הזה שהרבצתי לו בפארק, ושהוא חיבק אותה ככה גם אז. זה הרגיז אותי, לראות אותם מחובקים.
היא הלכה עם עוד כמה ילדים, וזיהיתי גם מרחוק את עמית.
חזרתי אל משולש הפיצה שלי.
"אז אל תבזבז עליה ת'זמן שלך, מבין?" אמר לי נדב.
"מה קרה?" שאלה בר, שישבה לצערי הרב לא רחוק מאיתנו.
"מורן מצוברח בגלל האקסית שלו," אמר נדב. אוח, הוא והפה הגדול שלו!
"אז היא ממש סתומה, אם היא האקסית שלך, מורן," אמרה לי בר וחייכה אליי. לא הגבתי.
"איה!" צעקתי כשנדב תקע לי מרפק בצלעות. "אה... אני רק נשכתי את הלשון..." גמגמתי כשכמה מהמבטים הופנו אליי בהפתעה.
"מה אתה כזה אדיש?!" הצטרף שחר לשיחה, מדבר בשקט ככל יכולתו גם הוא. "אני במקומך מזמן הייתי עונה לה איזה תשובה מתוחכמת. תפסיק להיות כזה תקוע, אחי!"
גלגלתי עיניים ולקחתי עוד ביס מהפיצה. זה בהחלט היה נראה כאילו מאי מצאה לעצמה חבר חדש.
"נו, מורני, אל תגיד לי שעכשיו אתה מעוצבן רק בגללה," אמרה לי בר במין קול מפונק שכזה. שנאתי את זה שהיא קראה לי מורני. מה, היא סבתא שלי?
"זה לא רק בגלל זה," נהמתי ברוגז. "אני סתם לא מרגיש טוב."
היא סובבה לרגע את הראש, והרגשתי שמישהו נותן לי מכה קטנה על העורף.
"אל תהיה כזה מבואס," שמעתי את הקול של שחר ליד האוזן שלי. "תראה איך היא מנסה לדבר איתך! מה הבעיה שלך?"
"שאני לא רוצה לדבר איתה," אמרתי בכעס. "ואולי תפסיקו להחטיף לי מכות על זה?"
רק עכשיו שמתי לב שכולם מסביבי השתתקו. כנראה שדיברתי די בקול.
"מי מחטיף לך מכות?" שאל אותי עמרי.
"כלום," נהמתי. "תעזבו אותי כבר, בסדר?"
"מורן שלנו עצבני היום," אמר נדב.
"סתום," נהמתי ברוגז. נדב רק חייך.
"מה אתה כזה עצבני, אחי?" אמר שחר. "תשמח קצת, בחייך! אנחנו לא באנו לכאן כדי לשבת ולהיות מבואסים. תדבר קצת. תראה, אתה בקושי אוכל את הפיצה שלך."
זה היה נכון.
"אני לא כזה רעב," משכתי בכתפיי.
"או שאתה מדוכא," הוסיף נדב. נתתי לו מכה ברגל, כי הוא ישב קצת מעליי. היו בקניון מין מדרגות שיש ענקיות כאלה, שישבנו עליהן ואכלנו שם את הפיצה שקנינו.
"ילד אלים," הוא צחק. שמעתי מסביבי עוד קצת צחקוקים. כנראה ש'ילד אלים' התקשר אצל כולם למקרה ההוא שעשיתי לחבר החדש של מאי, סאם, פנס בעין.
ראיתי שלירן מחליק אל המדרגה הכי תחתונה, איפה שאני ישבתי, ומתיישב לידי. אחרי שכולם חזרו לדבר על דברים אחרים, הוא שאל בשקט, "אבל ברצינות- אתה רוצה שתחזרו להיות חברים?"
"כן," אמרתי בשקט. "שמתי לה מכתב היום בבוקר בלוקר, אבל היא כנראה פשוט לא רוצה אותי בחזרה."
"מה, אתה כתבת למישהי מכתב, מורן?" נדחפה בר, ונראתה ממש נדהמת. איך היא בכלל שמעה את זה?!
"כן," עניתי ברוגז. "וזה לא עניינך."
"או-קי," היא אמרה ונראה היה שקצת נעלבה, "פשוט חשבתי שתרצה עצה של בת. כי אני מבינה אולי איך עובד הראש של בנות, מבין? אבל אם אתה לא רוצה, לא צריך..." והיא עברה לשבת במדרגה הכי עליונה, ולדבר עם נעמה ודין.
"אז תנסה למצוא לך מישהי אחרת אם בא לך" הציעה לירן בקול נמוך. בגלל זה לפעמים רציתי להסתובב עם לירן בהפסקה ולא עם מיכאל או נדב- הוא לא היה מספר דברים לכל העולם.
"לא יכול," אמרתי. "ראית איך בר נדבקת אליי? זה קצת מעצבן."
"אולי תנסה לשמוע ממנה עצה של בנות?" שאל לירן. "גם אם תגיד לה לקפוץ מהגג של הקניון היא תעשה את זה בשבילך."
"טוב, אני מניח שזה לא יכול להזיק," אמרתי וקמתי ממקומי. הלכתי למדרגה העליונה, שם ישבה בר עם נעמה ודין.
"היי בר," אמרתי לה. דין ונעמי בינתיים היו שקועים בשיחה עם שירי ונויה.
"היי מורן," היא אמרה.
"את יכולה בסוף לתת לי... אמממ... עצה של בנות?" שאלתי במבוכה. זה נשמע לי כזה אידיוטי, אבל שיהיה.
"בכיף," היא ענתה. "אז מה הבעיה?"
סיפרתי לה על מה שקרה עם סאם בפארק, ועל זה ששמתי למאי היום מכתב בלוקר ושהיא לא התייחסה אליי. לא ידעתי בדיוק למה אני משתף דווקא את בר, אבל פשוט דיברתי.
כשסיימתי לדבר, היא חשבה כמה רגעים.
"אני חושבת שפשוט הילדה הזאת מאד, אבל מאד מאד טיפשה."
"זה לא עוזר לי," אמרתי.
"אני יודעת, אז אני גם אגיד לך למה. היא הולכת ומתחבקת לה ככה באינטימיות עם בנים אחרים- לך תדע עם מי עוד היא תלך להתחבק ולהתנשק מאחורי הגב שלך! מה לעשות, יש את הבנות האלה שמתנשקות עם כל בן, אפילו עשרה, רק שהם לא יודעים שיש לה עוד חברים אחרים."
"זה יכול להיות," אמרתי. נכון שהמעשים האלה מאד לא התאימו למאי, אבל מי יכול לדעת? כנראה יש באמת סוגים כאלה של בנות.
"דבר שני, היא מאד מאד טיפשה כי היא נפרדה ממך, וזה דבר ממש מפגר בפני עצמו."
כשבר אומרת את זה, כל בן אחר בשכבה היה מתנפח מגאווה, ואני לא יכולתי שלא להסמיק. לפחות טיפה.
"דבר שלישי למה היא טיפשה- אתה הצעת לה לחזור, שמת לה מכתב בלוקר שאני בטוחה שכל בת בישראל היתה מתעלפת מרוב אושר כשהיתה קוראת אותו. אני בטוחה שברגע שהיא ראתה שזה ממך היא זרקה את זה לזבל. יש בנות שבכלל לא מתייחסות לאקסים שלהן, ולא נותנות להן הזדמנות, אפילו לא מבט. ממש גועלי. גם אולי היא הראתה את זה לכל החברות שלה בכיתה והן צחקו עליך, לך תדע מה היא עשתה עם זה."
שתקתי. דמיינתי בראש את מאי מזהה את הכתב שלי וקורעת את המכתב לגזרים, או אולי יותר גרוע- מראה אותו לכמה מהחברות שלה, וביחד הן צוחקות על כמה שאני עלוב.
"אבל חוץ מזה שיש שלוש סיבות מאד גדולות למה היא טיפשה בכל הסיפור הזה- לדעתי אתה היית מאה- אחוז. ממש, מורן. אתה היית בסדר."
הרגשתי כאילו משהו ממלא לי את הלב ומנפח לי אותו. לא הייתי רגיל להרגיש ככה בחברתה של בר, שבדרך כלל היתה מלווה אותי כמעט לכל מקום.
"היא הלכה להתחבק לה עם החבר שלה מאחורי הגב שלך, וזאת היתה זכותך המלאה להרביץ לו, גם אם הוא דיבר ג'יבריש. אתה צעקת עליו, והוא היה צריך להבין את זה. זאת גם היתה זכותך המלאה להרביץ לו. וזה שהיא אמרה שהוא רק ידיד ושזה רק חיבוק של ידידים? לדעתי הכל סתם שטויות, היא בטח המציאה את זה ברגע שראתה אותך, והבינה שזה לא מוצא- חן בעיניך שהיא מתחבקת עם החבר שלה."
היא עצרה לרגע כדי לנשום. לקחתי עוד ביס מהפיצה. למען האמת, הדברים שלה החלו גם קצת להישמע לי הגיוניים.
איך היא יכלה לעשות לי את זה?!
"בקיצור- ילדה ממש דוחה. והעצה שלי? תעזוב אותה, כי היא אפילו לא שווה שתחשוב עליה."
שתקתי. הייתי לגמרי בהלם ממה שמאי עשתה לי. איך היא יכלה?
אולי בשבועות המעטים שהכרנו כבר יצא לה להתנשק ולהתחבק ככה עם עוד איזה עשרים בנים. 'יש סוג של בנות כאלה'.
"אני שונא אותה," נפלט לי מהפה. בקושי הייתי מודע לזה שאמרתי את זה. "את מאי. היא דוחה, מגעילה. שונא אותה," גנחתי, והחזקתי את ראשי בין שתי ידיי.
הרגשתי את ידה של בר על הגב שלי.
"אתה יודע," היא אמרה לי בשקט כדי שלא ישמעו, "אתה תמיד יכול לקפוץ אליי, אם אתה צריך עזרה או עצה או סתם לדבר."
"תודה, בר," אמרתי, וקולי מעט נשבר בסוף. היא התקרבה לידי ונתנה לי חיבוק קטן. חיבקתי אותה בחזרה.
*****
9:00, בקניון, מאי
"טוב חבר'ה, אני צריך לזוז," אמר אלון. "הבטחתי לאמא שלי שאני אהיה בבית עד תשע וחצי."
"כדאי שגם אני אלך," אמר אופיר. "שנזמין מונית? אם אנחנו אחד- עשר ילדים, ובכל מונית יש ארבעה מקומות, אז צריך שלוש מוניות. יאללה, כולם להתחלק בזריזות, אני לא רוצה שאמא שלי תחטוף עליי עצבים..." הוא אמר, ומיהרנו כולנו להתחלק לרביעיות.
בסוף זה היה ככה:
רביעייה ראשונה- אני, סאם, מיטל ושון.
רביעייה שנייה- עמית, אלכס, אופיר, אלון.
השלישייה- מעיין, רועי, ואורן.
הזמנו שלוש מוניות שהגיעו במהירות.
אני התיישבתי במושב הימני, סאם משמאלי, מיטל הכי בצד ושון מקדימה, ליד הנהג. התחלנו לנסוע.
סאם החזיק לי את היד משום- מה. התחלתי להרגיש קצת לא בנוח.
סאם ואני רק ידידים, נכון?
אז למה הוא מחבק אותי בכל הזדמנות ומחזיק לי את היד?
שחררתי את היד שלי משלו כאילו במקרה, ואמרתי: "אז, סאם- הצלחת בכלל להבין על מה דיברנו?"
"כן," הוא אמר, וראיתי שהוא הבין שהוצאתי את היד שלי משלו בכוונה ולא במקרה, "הבנתי כמעט כל מילה." הוא אמר את זה בעברית.
"אתה משתפר," אמרתי בשמחה, אבל עדיין הרגשתי כאילו הבטן שלי מבעבעת מבפנים.
הגענו לבית במהירות. שון ומיטל סיכמו שהם ירוצו עד לבית שלהם, שהוא ממש לא רחוק- שתי דקות נסיעה ממש, ושבע דקות ריצה.
"טוב," אמרתי והלכתי לכיוון הדלת של הבית שלי. "נתראה מחר בבית ספר?"
"בסדר," הוא אמר. "ביי מאי!" והוא רץ לבית שלו.
נכנסתי הביתה. בפנים היה הרבה יותר חמים מהרוח הקרה שנושבת בחוץ.
"היי אמא," אמרתי. כולם ישבו בסלון וראו טלוויזיה, איזה תוכנית ריאלטי.
"היי חמודה," אמרה לי אמא בשמחה. "נהנית בסרט?"
"כן, הוא היה ממש טוב," השבתי. "אני עולה להחליף בגדים, בסדר?"
עליתי במהירות לחדר שלי, והחלפתי שם לפיג'מה.
'יש'ך אס-אמ-אס, יש'ך אס-אמ-אס... מוחעחעחע!!'
קיבלתי אס- אמ- אס. היה כתוב שם,
לילה טוב! נתראה מחר בבוקר. מסאם (:
חייכתי למראה ההודעה, כי למעשה סאם כתב אותה בעברית לגמרי לבדו.
הכנתי במהירות את מעט השיעורים שהיו לי באנגלית, וסידרתי את התיק. בגלל שהשעה היתה רק תשע וחצי, ארגנתי לי בגדים למחר- טרנינג כחול וחולצת בית- ספר לבנה (בימי שישי היו לנו שיעורי ספורט.)
שמתי גם ליד הדלת את נעלי הספורט שלי. אחרי זה הסתרקתי קצת ושמתי את המברשת במקום. כיביתי את המחשב והלכתי להצטרף למייקל, קייטי, אמא ואבא.
*****
22:00, בבית של בר, בר
"אני אומרת לך שאני לא קולטת את זה," אמרה בר לסתיו בפלאפון. "פשוט לא קולטת."
"הוא כנראה איזה חייזר בתחפושת," אמרה סתיו, "או לפחות משהו בסגנון."
"כן," נאנחה סתיו, "בחיים לא קרה לי דבר כזה! אבל את תראי שאנחנו עוד נהיה זוג. ולא זוג, אלא ה-זוג. כולם ידברו עלינו! את יודעת, כבר יצא לי לראות כמה בנים. יש שם אחד, האמת קצת יותר יפה ממורן מבינה חיצונית, קוראים לו דין, והוא באמת נראה מתעניין. כדאי לי?"
"זה דווקא רעיון טוב," אמרה סתיו. "תצאי עם דין, ואז מורן יקנא."
"הממ, אנ'לא יודעת," אמרה בר, "הוא לא נראה כזה מעוניין. מורן, ז'תומרת. ומה אם בכלל לא יזיז לו שאני אצא עם דין?"
"זה יזיז לו," אמרה סתיו בביטחון. "תתקרבי אל מורן, ובמידה שהוא ידחה אותך, תתרחקי ממנו ותצאי עם דין. אבל תבררי שהוא יראה וישמע שאתם זוג. זה יפוצץ אותו מקנאה, על בטוח."
"כן," אמרה בר, מעט יותר בהתלהבות. "זה נשמע רעיון טוב. אבל יש בעיה- הוא רוצה לחזור לאקסית שלו."
"עכשיו את נזכרת לספר?!" גערה בה סתיו. "זה פרט ממש חשוב, היית צריכה לומר לי אותו עוד בהתחלה! ומאיפה את יודעת על האקסית שלו?"
"שמעתי אתו ועוד איזה ילד מדברים עליה," אמרה בר. "הצלחתי לברר קצת דברים..."
היא סיפרה לסתיו באריכות על מה שעשתה עם המכתב שמורן כתב למאי ושם לה אותו בלוקר: איך קרעה אותו לחתיכות קטנות, הרטיבה אותו במים וזרקה אותו לפח, מכוסה בעוד כמה ניירות.
"צעד מתוחכם," אמרה סתיו בהתפעלות. "לעקוב אחריו, ואז לקרוא את המכתב ולהרוס אותו ככה שאף אחד לא יראה מה כתוב שם."
"את קולטת מה זה אומר?!" שאלה בר בהתרגשות. "הוא בטח יחשוב שהיא צוחקת על מה שהוא כתב, ומחליטה להתעלם ממנו לחלוטין ולזרוק אותו לעזאזל. יחס ממש מעליב. כי היא תתנהג לגמרי כאילו היא לא ראתה את המכתב, כי היא באמת לא ראתה אותו..." היא צחקקה.
"וככה מורן ימחק אותה סופית מהראש שלו," השלימה סתיו.
"בדיוק. אני מתערבת איתך, עוד מקסימום שבוע- אנחנו כבר זוג. את תראי", אמרה לה בר בביטחון.
"בהצלחה ברוש," אמרה סתיו. "אני צריכה ללכת להחליף לפיג'מה, סורי... נדבר מחר?"
"בטח," אמרה בר. "ביי" וניתקה.
הרעיון של סתיו עם דין נראה לה גאוני ממש. היא תתקרב אל מורן, תיתן לו עצות ותגיד לו כמה שמאי אכזרית ביחס שלה אליו, אחרי שהוא כתב לה מכתב ורצה לחזור אליה, ושהיא כנראה לגמרי לא מעוניינת אם היא לא מגיבה אליו.
אם עד עכשיו הוא לא הגיב אליה כמו שאר הבנים- הוא בטח מתישהו יתעצבן עליה. ואז היא תעשה כאילו היא נעלבה, ותהיה חברה של דין. הוא בטח לא יבין מה פתאום היא הפסיקה להתעניין בו, ואז הוא כבר ירדוף אחריה.
רק שעוד יש לו את מאי בראש...
היא פשוט צריכה לשכנע אותו שהיא סתם בת כזאת בוגדנית שמתנשקת עם כל אחד, ושהיא מאה אחוז בגדה בו כל הזמן. ככה הוא בטח ימחק אותה.
היא נשכבה על המיטה, מחייכת כשחושבת מה תעשה מחר.
- - - - - - -
זהו, מקווה שנהניתם.
ובקרוב אני אוסיף קטעים של שאר הדמויות, עוד תראו... 
שיהיה לכם יום נהדר!
אה, והנה חתימה חדשה. איך היא? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת הסיפור "לרוץ עם הרוח"
