היי! 
פלודר עיצובים הכינו לי עיצוב חדש. ואני גם מתחילה סיפור חדש. [=
לסיפור קוראים "לרוץ עם הרוח". בהמשך יהיו עוד הרבה דברים, אתם תראו בהמשך.
חוץ מזה, אני אשמח מאד אם תגיבו, ואם אתם רוצים להיות קוראים קבועים או מנויים- תירשמו! זאת הזדמנות טובה לעקוב אחרי הסיפור מההתחלה.
חוץ מזה, תיהנו 
- - - - -
פקחתי את עיניי, כשהשמש מעט מסנוורת אותי.
קפצתי מהמיטה, דבר מאד לא אופייני לי, ובדקתי במהירות מה השעה. 7:20. אם אני עוד רוצה להספיק להתקלח, כדאי שאזדרז, הלימודים מתחילים עוד שעה...
הלכתי במהירות לחדר האמבטיה והוצאתי מגבת מהארון. כמובן שאחרי פחות מדקה שמעתי דפיקה בדלת.
"לין, צאי כבר!" שמעתי את אחותי התאומה, שני, צועקת מבעד לדלת.
"אבל הרגע נכנסתי!" צעקתי לה בחזרה.
"אז תתקלחי כבר, אני צריכה את האמבטיה!"
"טוב, בסדר. אבל תצטרכי לחכות קצת."
"נו, צאי כבר!"
אפשר כבר עכשיו להבין שהיחסים ביני ובין אחותי הם לא מושלמים.
אחרי שתי דקות נוספות, שבהן אני ושני המשכנו לצעוק אחת על השנייה אמא נעמדה ליד הדלת.
"תפסיקו לצעוק!," היא אמרה. "על מה אתן רבות עכשיו?"
"היא כבר תקועה שם איזה רבע שעה-"
"איזה שקרנית, אני פה רק שלוש דקות-"
"לא נכון, את נכנסת הרבה לפ-"
"אני נכנסתי לפני שלוש דקו-"
"לא את לא!"
"כן אני כן!"
וכל הריב הזה התבצע מאחורי הדלת של המקלחת. זה לא היה ממש מוזר לדעתי, בגלל ששנה שעברה לי ולשני היה ריב כמעט כל בוקר.
"לינוי, את יוצאת בקרוב?" אמרה אמא.
"כן, אני הרגע יוצאת," אמרתי, ואחרי כמה רגעים יצאתי מהאמבטיה.
"תודה רבה באמת," אמרה שני ברוגז ונכנסה לאמבטיה.
"אוף," נאנחה אמא, "אולי במשך יום שלם אחד לא תריבו?" ואז היא חזרה לסלון. זה היה נכון. שני ואני תמיד רבנו, ואני חושבת שזה יכול לשגע כל בן אדם נורמלי.
טוב, אז קוראים לי לינוי, אבל כמה אנשים קוראים לי לין. זה היום הראשון של כיתה ח', שאין לי ציפיות גבוהות במיוחד מהשנה הזאת.
יש בי די הרבה דברים שאני לא אוהבת. חוץ מזה שהביטחון העצמי שלי נמצא איפשהו מתחת למקלט בית הספר.
למשל- השיער שלי. הוא בצבע אדמדם, ומתולתל. כבר ניסיתי פעם לעשות פן, אבל אחרי שהתקלחתי השיער חזר להיות מתולתל. הוא פשוט צמח ככה. ואני בהחלט לא מתכוונת לשרוף את השיער שלי באופן קבוע.
אני גם לבקנית, ויש לי קצת נמשים, ועיניים חומות שנראות לי רגילות. קרין, החברה הכי טובה שלי, אמרה לי שהעיניים שלי בשמש בצבע זהב. אני אף פעם לא ראיתי אותן כשהן היו בצבע זהב.
עוד דבר מוזר: רוב הילדים בכיתה שלי אוהבים לשחק במחשב או לראות טלוויזיה ודברים בסגנון הזה.
אני בדרך כלל פותרת סודוקו ותשבצים, וקרין אפילו בעצמה חשבה שזה מעט מוזר. אני גם בחוג פיסול, מחימר.
אבל אחד הדברים שהכי מוזרים בי- אני אוהבת לרוץ. אבל ממש.
זה לא נשמע כזה מוזר כשאומרים את זה ככה, אבל אני באמת אוהבת את זה. אני לפעמים רצה סתם, אפילו בג'ינס, ברחוב. אני לא רצה עם אמ- פי או עם מישהו לידי. אני סתם רצה לבד.
זה קצת קשה לי להסביר למה אני כל כך אוהבת לרוץ. נראה לי שזה בגלל שאני יכולה לדמיין דברים, ולהיזכר בדברים, ולחשוב פשוט בזמן שאני רצה.
בכיתה אני הכי טובה בריצה. כבר בכיתה ו' המורה לספורט שם לב שאני טובה בריצה, והציע לי להצטרף לנבחרת בית הספר, אבל אני סירבתי. פשוט לא רציתי להשוויץ בזה.
יש לי כמה ידידות טובות בבית הספר, אבל קרין היא החברה הכי טובה.
יש גם את שני, שהיא כל יום עולה לי על העצבים. אנחנו לא דומות- לה יש שיער חום ועיניים בצבע חום- ירוק. היא גם הרבה יותר מקובלת בשכבה ממני.
גם יש לי אח קטן שקוראים לו רן, והוא עולה לגן חובה.
יש לי גם כלב שקוראים לו מייפל. טכנית הוא של כולנו, אבל אני מטפלת בו הכי הרבה, והוא כמעט תמיד ישן אצלי בחדר.
כנראה שהבוקר אבא הוציא את מייפל החוצה. למייפל לפעמים לוקחות עשרים דקות עד שהוא מואיל בטובו לעשות את הצרכים שלו.
אחרי שגמרתי להתארגן יצאתי במהירות מהבית.
בגלל שהיום התיק שלי היה קל כי בקושי לומדים, בערך חצי מהדרך עברתי בריצה קלה. אני רצה כמעט בכל הזדמנות.
כשנכנסתי לבית הספר שמעתי קול מוכר.
"ו... קבלו את לינוי צור!..." זה היה ניק, שכיוון עליי עכשיו את מצלמת הוידאו שלו.
"היי לין," הוא אמר. "איך את מרגישה לגבי היום הראשון של הלימודים? מתרגשת?"
"לא יותר מדי," חייכתי אל המצלמה. " מקווה שיהיה טוב. מה, אתה מצלם את כל מי שנכנס?"
"רק את מי שאני מכיר," הוא תיקן אותי. "וגם איזה שני ילדים מ-ז' ששמחו להצטלם.
"אה, נחמד," אמרתי.
"יש לך עוד משהו לומר?"
"היי אמא, היי אבא," התקרבתי אל המצלמה. זה היה מין מנהג קבוע שלי ושל ניק, שכל פעם שהוא רוצה שאגיד עוד משהו אני אומרת 'היי אמא, היי אבא', כאילו מצלמים אותי בטלוויזיה.
"ביי ביי," אמר ניק וכיבה את המצלמה.
"כמה זמן אתה כבר מצלם פה?" שאלתי.
"עשר דקות בערך," הוא ענה. "זה טוב. יש מה לצלם."
ניק לא השתנה הרבה בחופש הגדול: רק גבה מעט. אבל השיער השחור שלו היה עדיין באותה תספורת, והעיניים הכחולות והעור הלבן נשארו אותו דבר. ניק היה לבקן כמוני, בגלל זה הוא לא השתזף בקיץ.
ניק ואני חברים טובים מאז גיל 7.
"תגיד, ראית את קרין?" שאלתי.
"אה, כן," הוא ענה. "היא הגיעה לכאן לפני חמש דקות."
"יופי, תודה," אמרתי, והמשכתי לכיתה. מצאתי את קרין בקלות, מדברת עם עוד שתי בנות שהן ידידות שלי.
המשכנו להעביר את הזמן עד שהגיעה השעה 8:20, ונאווה, המחנכת שהיתה לנו גם שנה שעברה, נכנסה לכיתה. איתה נכנס עוד ילד. היה לו שיער בצבע שאטני כהה, ועיניים בצבע חום בהיר ועור שזוף. הוא לבש חולצת בית- ספר שראו עליה שהיא חדשה, והיה עם מכנסיים קצרות כאלה כמו של כדורסל, ונעל נעלי ספורט.
ומה שהיה הכי מוזר בו, זה שהוא נראה לי כזה... נו, חמוד.
ואני לא מסוג הבנות האלה שאומרות על כל בן שהן רואות 'חמוד'. למעשה, אף פעם לא חשבתי ככה על אף בן, אז זה נראה לי ממש משונה.
"תכירו, זה רועי," אמרה נאווה.
"רוי," תיקן אותה הילד.
"רוי, סליחה," היא אמרה. "אתה רוצה לספר לנו קצת על עצמך?"
"טוב, אז... קוראים לי רוי, ואני עוד חודש אהיה בן 14. אני אוהבת לגלוש, לשחק במחשב ולראות טלוויזיה, ולרכב על אופניים."
זאת דוגמא לא רעה לילד מגניב. אני בטוחה שבבית הספר הקודם שלו הוא היה ממש מקובל.
הוא נראה חמוד כזה, והוא אוהב לגלוש ולרכב על אופניים, ומחשב וטלוויזיה... אלה הם תחביבים של ילד נורמלי. לא כמוני, שאני אוהבת לפתור סודוקו בבית...
"יופי," אמרה נאווה. "כדי שרוי יכיר את כולכם יותר טוב, אני מציעה שכל אחד יקום ויספר על עצמו שני משפטים."
קרין ואני ישבנו בשורה השנייה, ליד החלון. כלומר, שמונה ילדים לפני יספרו על עצמם.
אוף. מה אני יכולה כבר לספר על עצמי?!
כזה, 'היי. קוראים לי לינוי, ואני אוהבת לפתור סודוקו ותשבצים ולרוץ לבד ברחוב.' זה נשמע ממש דפוק.
התחלתי כבר ממש להילחץ כשנותרו לפניי שלושה ילדים.
עוד שני ילדים... עוד ילד אחד... הוא סיים. נעמדתי, והרגשתי את העיניים הנעוצות בי. אני לא אוהבת להיות במרכז העניינים, וזה הלחיץ אותי עוד יותר.
"אמממ..." אמרתי. "קוראים לי לינוי... ואני אוהבת לקרוא..." אוקי, ההתחלה גם לא- משהו. הוא עוד יחשוב שאני איזה חרשנית.
"ואני אוהבת ספורט..." אוקי, זה בסדר. לפחות לא אמרתי שאני רצה לבד ברחוב.
"ויש לי כלב, אממ... וזהו." כשהתיישבתי בחזרה במקום, לקחו לי עוד כמה רגעים עד שהלב שלי חזר לפעול בקצב רגיל.
"את אדומה לגמרי," לחשה לי קרין אחרי שהיא סיפרה על עצמה. היא לא האדימה או נלחצה או גמגמה, כמו שאני עשיתי.
"באמת?" מלמלתי במבוכה. כבר התחלתי להצטער על זה שלא באתי עם משהו יותר יפה לבית הספר.
"כן. הוא מצא חן בעינייך?" היא שאלה. עכשיו יכולתי ממש להרגיש שאני מסמיקה.
"נו, אני רק הרגע ראיתי אותו," מלמלתי. "הוא סתם נראה לי... נחמד."
"לינוי וקרין, תפסיקו לדבר," אמרה נאווה ושתינו השתתקנו.
*
"נו, ניק," אמרה קרין. "כבר הספקת להציק לרוי עם המצלמה שלך?"
זאת היתה הפסקה, ושלושתנו דיברנו מחוץ לכיתה.
"ברור," הוא אמר. "הוא דווקא שיתף פעולה."
"או שהוא חשב לעצמו, 'אוקי- למה לעזאזל הילד הזה מצלם אותי?!'," הוספתי, וקרין צחקקה.
"לא נכון, הוא נראה בסדר גמור עם זה," אמר ניק. "הנה, תראי..." הוא נתן לי את המצלמה, ואני ראיתי את הקטע שהוא צילם מקודם, בהפסקת אוכל. ניק תמיד פחד שנאווה תחרים לו את המצלמה, אבל בהפסקת האוכל היא הלכה לחדר מורים לסדר משהו.
הוא צילם את רוי יושב בשולחן שלו, ליד תומר, עוד ילד מהכיתה. רוי ותומר יושבים שורה אחת מאחוריי, ושולחן אחד שמאלה. באלכסון כזה.
"מה דעתך על בית הספר עד עכשיו?" שמעתי את הקול של ניק. "הספקת כבר לעשות סיור?"
"כן," אמר רוי, ונראה מעט מופתע מהמצלמה. "זה נראה לי בית ספר טוב. למה אתה מצלם את זה?"
"אה, זה," אמר ניק. "סתם."
"אתה מעלה את זה לאינטרנט?"
"לא. אתה רוצה שאני אעלה?"
"לא, אבל אני עדיין לא מבין למה אתה מצלם את זה."
"נו, זה סתם..." שמעתי את קולו של ניק בחוסר- סבלנות. "פשוט תענה, אוקי?"
"אוקי..." אמר רוי בהשתוממות.
"כבר עברת פעם בית ספר?"
"כן, לפני חמש שנים..."
"כן, ממש משתף פעולה," גיחכה קרין ושלפה מידי את המצלמה. מסתבר שגם היא צפתה מאחורי בוידאו שבמצלמה.
"אוח, פשוט תביאי את זה," הוא אמר לה בקוצר רוח וחטף מידה את המצלמה.
"נו, אל תתרגז," אמרתי. "תצלם אותנו."
"בסדר," הוא אמר והדליק את המצלמה. ניק מוכן לצלם כל דבר, לא משנה עד כמה מוזר או משונה הוא יהיה.
"היי לין, היי קרין," הוא אמר.
"היי," אמרנו אני וקרין ביחד ונופפנו למצלמה.
"מה קורה?"
"הכל בסדר," אמרתי.
"איך נראה לכן היום הראשון ללימודים עד עכשיו?"
"אה, סבבה כזה," אמרה קרין. "תגיד, למה אתה אף פעם לא מצלם את עצמך?"
"אני סתם לא אוהב להצטלם," הוא אמר. "נו, אז למה אתן רציתן להצטלם?"
"לא אני רציתי," התקוממה קרין, "היא רצתה."
"אוי ואבוי, איזה פשע נורא..." אמרתי, והעמדתי פנים שאני מתעלפת.
"יאי, לין התעלפה!" קרין התחילה לקפוץ על הספסלים שמחוץ לכיתה.
"ילדה, רדי מהספסל," עברה שם איזו מורה שלא לימדה אותנו.
"טוב," היא אמרה, וירדה. "מורה מעצבנת."
"נקמת המומיה!" צרחתי והתחלתי לרדוף אחריה. גם את זה עשינו פעם: אני מתעוררת לחיים ומתחילה לרדוף אחרי קרין, שעושה עליי תרגילי טאק- וואן- דו.
היא קפצה שוב על הספסל והתחילה לצרוח בקול חלש. אני לא יודעת איך מגדירים את זה, אבל עושים פרצוף מוגזם של צרחה רק שלא באמת צורחים חזק. עוד מורה אחרת שחלפה במקום נעצה בנו מבט זועף.
"אופס," אמרתי, ואני וקרין מיהרנו לשבת בתמימות רבה על הספסל, מנסות להיראות נבוכות.
"בחיי," אמרתי אחרי שאותה מורה הסתלקה, "אי אפשר אפילו לצלם כאן את 'נקמת המומיה'!"
"מרגיז ביותר," אמרה קרין בקול עמוק. היא הרימה במהירות ענף מהרצפה והשתמשה בו כאילו הוא מיקרופון:
"שערוריית בית הספר," היא אמרה שוב בקול העמוק, כאילו היא בחדשות. "מורות מרושעות בכל פינה. מומיה מתעוררת לחיים. ילדות מסכנות צורחות ומטפסות על ספסלים."
באותו רגע דחפתי אותה הצידה והתחלנו 'להילחם'. זה גם היה חלק ב'נקמת המומיה'.
ה'קרב' היה מלווה בצעקות רבות כגון 'האיייההה'. רק שלצערי הרב, לא ידעתי שרוי ועוד חבורה של בנים עברה באזור.
"אופס," אמרתי שוב ומיהרתי לקשור את שרוכיי, הקשורים ממילא. קרין הבינה את הרמז והפסיקה גם היא.
"מה אתם עושים?" זה היה הקול של רוי. הרגשתי פתאום שנורא חם לי, והצטערתי שבכלל התחלתי עם כל העסק הזה של 'נקמת המומיה'.
"סתם," אמרה קרין במהירות.
"למה אתן צורחות כל הזמן?" הוא שאל.
"כי ניק מצלם אותנו," הסבירה קרין. אני ממש הערצתי אותה על כך שהיא הצליחה לומר יותר משלוש מילים רצוף ליד רוי, כי אני בטוח לא הייתי מצליחה את זה. אבל היא בכלל לא גמגמה או הסמיקה.
"הם תמיד עושים דברים כאלה בהפסקות," אמר תומר.
רוי עוד נעץ בנו מבט משתהה לפני שסובב את גבו והלך איתם.
עכשיו באמת הרגשתי שאני אדומה. זה היה כל כך מעצבן עד שרציתי לרוץ אחריהם ולהסביר לרוי שזה סתם קטע בצחוק, ושאני לא מטורפת כזאת שעושה דברים משוגעים. חוץ מזה, רק לעתים רחוקות אני, קרין וניק צילמנו דברים מוזרים כמו 'נקמת המומיה'. זה לא שעשינו את זה באופן קבוע. רוב הזמן ניק הסתובב עם החברים שלנו ואני וקרין לפעמים לבד ולפעמים עם עוד איזו ידידה.
אבל בעצם, מה כזה אכפת לי מה רוי חושב? אף פעם לא ניסיתי לעשות רושם טוב על בן, וזאת היתה הרגשה מבלבלת.
נשמע צלצול שמודיע על סוף ההפסקה, ושלושתנו נכנסנו חזרה לכיתה.
"את עוד לא מכירה אותו," אמרה לי קרין. "הוא בטח ממש מגעיל."
"אני יודעת," אמרתי. "הוא סתם נראה לי נחמד, ורציתי לעשות עליו רושם טוב, אבל עכשיו הוא חושב שאני חרשנית שעושה דברים מוזרים."
"את עוד יכולה לשנות את זה," היא אמרה. "לנסות לדבר איתו מתישהו, להכיר אותו קצת יותר מקרוב."
"איך בדיוק?" שאלתי בעגמומיות בזמן שהוצאתי את ספריי מהתיק.
קרין הרהרה לרגע. "טוב..." היא אמרה בהיסוס. "יש לי רעיון..."
"מה?"
"אבל הוא לא ימצא חן בעינייך."
"זה עדיף מכלום."
"טוב..." היא אמרה. "שני הולכת לעשות שוב את הפגישה הזאת בגלידרייה בשישי, לא?"
"נראה לי," אמרתי. שני היתה שנה שעברה לפעמים מארגנת קבוצה של ילדים שייפגשו בגלידרייה. לי זה נראה ממש טיפשי ומשעמם, כי לא עשו שם שום דבר חוץ מלאכול גלידה ולדבר דיבורים שלא עניינו אותי.
אז אחרי פעם אחת שהייתי שם, לא באתי יותר.
"טוב, אז... היא בטח תזמין לשם את רוי."
"אז את בעצם מציעה לי ללכת למפגש הטיפשי הזה כדי להכיר את רוי יותר מקרוב?" שאלתי.
"בערך. אלא אם כן לך יש רעיון טוב יותר."
"אני לא יכולה... נניח סתם, לדבר איתו בהפסקה או משהו? בכלל, איך בדיוק אני אמורה לדבר איתו?"
"הוא יותר מסתובב עם בנים מהשכבה," היא אמרה.
"כן. אבל למה אני לא יכולה פשוט לבוא ולומר לו 'היי'? למה אני חייבת ללכת לדבר הטיפשי הזה של שישי בערב?"
"טוב, אנ'לא יודעת..." היא אמרה. "אבל זה לא ייראה קצת מוזר אם את תדחפי להם בכוח לשיחות? זה יכול מעט להרגיז אותם, לא?"
"אבל איך אני אדבר איתו בשישי בערב?"
"תחכי שהוא יהיה שתי דקות בלי כל הילדים האלה מסביבו, תתיישבי לידו ותאמרי 'היי'."
"ומה אני אומר אחרי שהוא יגיד לי 'היי'?"
"לא יודעת, פשוט תדברי איתו. את יכולה לצחוק איתו על מה שעשינו בהפסקה, או לשאול אותו אם הוא עבר פעם בית ספר..."
"ניק כבר שאל אותו את זה. אני יודעת שהוא עבר לפני חמש שנים."
"אז מה? תעשי כאילו את לא יודעת. פשוט תנסי להיות נחמדה, מצחיקה וכיפית כזאת."
"צודקת," אמרתי. "אולי תבואי איתי בשישי, למפגש האידיוטי עם הגלידה?"
"טוב, אני מניחה שאני יכולה..."
"יופי. אבל איך את יכולה להיות בטוחה שרוי באמת יבוא לשם?"
"תשאלי את שני, ליתר ביטחון."
"בסדר," אמרתי, למרות שלא ממש השתגעתי על הרעיון הזה, לשאול את שני.
"היום יום שלישי. יש לך קצת זמן לחשוב אם את רוצה ללכת. את לא חייבת."
"לא, נראה לי שאני כן אלך... פשוט אני לא כל כך רוצה לשאול את שני. היא תבין תוך שנייה שרוי מצא חן בעיניי."
"נו? אז מה אכפת לך? את אפילו עוד לא מכירה אותו."
"טוב... בסדר, אני אשאל. למרות שאני אפילו לא יודעת אם רוי נחמד. הוא רק נראה לי כזה..."
"נחמד?"
"בערך."
"אז את צריכה לברר אם הוא באמת נחמד, לא?"
- - - - -
זהו, מקווה שנהנתם.
ערב טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת הסיפור "לרוץ עם הרוח"
