כשבכית הלכת לים,ועכשיו הוא מלוח
|
| 2/2010
ביי דימה
עמדתי בשדה התעופה ליד המתקן הביטחוני,ממש לצד דימה. ראיתי בעיניו מועקה,משהו הפריע לו. ידעתי שזאת בטח העובדה שאני ניפרדת ממנו לחודש. גם לי היה קשה,זאת הייתה הפעם הראשונה שאני לא אראה אותו תקופה ארוכה. "רורי כשאת חוזרת אני רוצה שנעבור לגור ביחד". הוא אמר זאת בכזאת ישירות,הייתה לי הרגשה שציוו זאת עליי. אך מחינתי זאת לא הייתה בעיה,אני כבר בת תשע עשרה ואני מספיק בוגרת ועצמאית. דימה היה כזה בנאדם ישיר,שאמר תמיד את האמת בפצוף,לא עיקל פינות,אמר את מה שהיה לו . לומר בצורה הכי פשוטה שיכל. חייכתי ואמרתי "אני אשמח לגור איתך." הוא חייך חיוך מרוצה,ומיד החיוך נמחק,כאשר איש הביטחון ביקש מדימה ללכת,כי עד למקום הזה הוא יכל ללוות אותי. הוא חיבק אותי במשך כמה שניות ארוכות,ונתן לי נשיקה מצח. "כדי שלא יהיה קשה לי מדיי". אחרי שהתרחקתי ממנו בכמה מטרים,ראיתי שהוא התחרט שלא נתן לי נשיקה בפה.נופפתי לו בידי,והוא נופף לי בחזרה.ואמרתי בלב ביי דימה. בתקווה שאולי הוא ירגיש את זה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת ללא הפסקה