כשבכית הלכת לים,ועכשיו הוא מלוח
|
| 2/2010
רוזלינה
ירדתי מהמטוס. נושמת עמוק לתוכי את הריח המתוק של קליפורניה,למרות שזאת פעם ראשונה שלי שם. היה למקום ריח מיוחד,שונה מישראל. אולי ריח החופש ? יצאתי משדה התעופה עם המזוודה הגדולה ביד ימין וביד השנייה התיק שלי. התחלתי לחפש סביב האנשים והמוניות החונות את רוז,למרות שלא ראיתי אותה הרבה זמן אני בטוחה שהיא לא השתנתה כול כך. סביב כול האנשים הרגשתי כול כך קטנה,הרגשתי כמו נמלה סביב המבגורים,למרות שגם אני נחשבתי כבר למבוגרת. "רוזלינה.." קול נשי מוכר צעק לעברי. שמי האמיתי היה רוזלינה,אמא רצתה שבשמי יהיה שילוב של רוז ולינה שתי האחיות שלה,ואבא לא התנגד. אבל שמי האמצעי היה רורי,שתמיד אהבתי אותו יותר,דימה אהב יותר את רוזלינה,הוא אמר שהשם מזכיר לו ורדים אדומים. "רוז.." ראיתי את רוז. היא הייתה בעלת שיער קצר עד הכתפיים,שפעם היה ארוך יותר בקצת,בצבעים של בורדו אדמדם,עינייה הכחולות נצצו בראותה אותי. היא הייתה רזה וספורטיבית,היא לבשה שימלה מקושטת בפרחים אדומים. היא נראתה כול כך יפה,רק עכשיו הבנתי כמה היא הייתה חסרה לי. חיבקתי אותה חזק. "ואוו מישהי פה התגעגעה אליי.." מצטערת,לא ראיתי אותך הרבה זמן. "אין על מה להצטער אני התגעגעתי אליך גם." היא חייכה,שפתייה היו דקות ואדמדמות. רוז הייתה הבנאדם הכי אופטימי שהכרתי,גם כשהכול היה רע,היא האמינה שיהיה טוב. דבר שאנשים התקשו להבין. היא פתחה את דלת האוטו שלה,והתיישבתי ליידה. היא הסתובבה אליי ואמרה "שניתן גז ?" הנהנתי עם חיוך. לפעמים הייתי רוצה שרוז תחליף את אמא,היא מבינה אותי יותר ממנה. "רוז יש לי בקשה.." "כן מתוקה?" "אני לא רוצה שתקראי לי רוזלינה.." "הכול בישבילך,רורי."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת ללא הפסקה