לפעמים אתה מוצא את עצמך שוקע בחלומות שהיו פעם שלך, והיום קופצים לבקר את ראשם של החברים שלך לעיתים יותר קרובות. זה קורה כי פשוט החלטת לוותר עליהם. על השאיפות, והחלומות, והרצונות; אתה פשוט החלטת לתת להם לנדוד ממך אל אחרים, לוותר עבורם, כי הרי שאתה לא מספיק טוב בכדי לבעצם..
בולשיט.
אני מוצאת את עצמי לא פעם רוצה להיות אדם אחר. לעשות כמוהו, ולהיות ככה, ולהיות בעלת איקס וואי וזד. כל זה מביא אותי בסופו של דבר לתסכול, לעצבים, להרגשת חוסר תועלתיות וחוסר מעש. אתה הרי לא עושה שום דבר עם החיים שלך, במה תתגאה? במה תשוויץ? איך תגדיר את עצמך?
"היי, אני X, ואני..." רגע, מה אני?
איך קורה שאדם ככ פעיל בשעות הפנאי, עם החברים, לימודים, עיסוקים וכו', הופך לאדם שאין לו מעש?
וזה כל כך מחרפן. להרגיש יוזלס לחלוטין.
אז החלטתי. החלטתי ללכת לקורס הזה, והזה, והזה. וללכת לחדר כושר, לעזאזל. ולשחק טניס. ולהשקיע בפסנתר, וללכת ללמוד שוב פיתוח קול.
ולקרוא שוב.
ולבלות יותר.
ולהנות יותר. לעזאזל, איזו עוד שנה תהיה לי עם 30 שעות בשבוע?!
בוד :)
בנימה אופטימית לחלוטין.
סופ"ש מקסים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
