וול, הרבה זמן עבר מאז שעדכנתי בפעם האחרונה :) (לייתר דיוק, כמה, שמונה ימים?), בכל אופן, במונחי-בוד זה אומר הרבה הרבה זמן, שכן אני חפרנית על
.
אז הרבה קרה בזמן האחרון, בשמונת הימים האלו, שנראים ככ קצרים אבל מלווים בככ הרבה תוכן. כל כך הרבה כעס, וריבים, ואיכסה, וכל כך הרבה יופי ותדהמה ופליאה ואושר ו...ומה לא.
אני חושבת שכרגע תכל'ס נפל לי האסימון שהאיזון הוא הכרחי כל כך. ז"א, תראו את השבוע שלי. הוא היה איכסה לחלוטין, ועם זאת מדהים. כל פעם קרה משהו, ומשהו אחר סתם אותו. אני צריכה ללמוד לנשום, ואני לא עושה את זה מספיק טוב. צריך לעבוד על זה עוד.
הדברים נרגעו נכון לכרגע, אבל בכל זאת ישנם הריבים המעצבנים בביה"ס ועם ההורים, והלבטים האישיים, ואנ ימקווה שיפתרו, כל אחד בזמנו שלו.
ובכלל, צריך ללמוד להסתכל על הדברים אחרת. לאן האופטימיות נעלמה לה? איפה הSay שלי?
הערכה.
כבר הרבה זמן שלא התעוררתי בבוקר והודתי לאלוהים על שנתן לי. ולא כי אני לא מודה לו, חס וחלילה, אלא כי שכחתי שצריך להודות, ושלא הכל מובן מאליו. לא הכל ניתן לכל אדם בעולם, ולא כל יצור זוכה לשאני זוכה.
זה עושה לי רע, כשאני חושבת על זה, כי אני מרגישה פתאום אדם לא ערכי, לא מוסרי, לא Thankful מספיק, לא טוב לב ולא נדיב מספיק...
אבל כן, יש לי מה להעריך.
אתכם, את האנשים שגורמים לי לקום כל בוקר בחיוך, וכל ריב להחליק איכשהו, כי אתם פה לצידי ותומכים בי. אני לא יודעת אם הבנתם כמה אתם חשובים לי, וכמה הנוכחות שלכם עוזרת לי. גם אם אני כועסת לפעמים (לא כל כך לפעמים, הא? (; ), וגם אם אני מתעצבנת לפעמים, וגם אם אני Over reacting. ואני יודעת שאני אובר ריאקטינג מלא. ואני מבקשת שממש לא תתיחסו לזה. זוהי תקופה, וזו הדרך שלי להתמודד עם השמחה הזו, ולנסות לסגור את האצבעות לפני שהיא חומקת לחלוטין.
אני רוצה שתדעו שאני אוהבת. את כולכם. ושמחה ומודה על כל יום, בלב, גם אם זה לא נאמר.
אני מודעת לזה שאני צריכה לקחת הכל פחות כמובן מאליו, ואני חושבת שלהיום היה חלק מאוד חשוב בביסוס המחשבה בהמשך.
אני אוהבת מאוד, מעריכה מאוד, מודה מאוד..
רוצה שתדעו שאני פה בשבילכם לכל גחמה שלא תהיה, שכן חברים כמוכם לא מוצאים כל יום. :)
אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת, ושוב - אוהבת,
בוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
