הימים נעשים יותר ויותר כבדים, אלוהים יודע למה. ממש קשה לי עם ההורים, והמשפחה(ות), לנסות לתמרן בין הכל ולא להצליח. קשה לי עם הצעקות והצרחות והריבים, אני לא יכולה להכיל את זה, הראש שלי מתפוצץ ושעות אחכ אני לא בפוקוס. והם לא יבינו, הם רק יחזירו בצעקות ויגידו לי להבין ולקבל. איך אפשר? תחנכו. לעזאזל. זה התפקיד שלכם, לחנך. תעשו את העבודה שלכם כבר, ואל תגידו לי "זה לא הזמן". כי זה אף פעם לא הזמן, נכון?..
הנסיעה היום היתה ממש קשה. שעתיים ומשהו הלוך ושעתיים ומשהו חזור של צרחות ובכי. אוף. לישון היה נהדר, ולקום אחכ היה מזעזע. ויש לי עוד ככ הרבה דברים לעשות, שיעורים, לקרוא, לצאת?
איזה לצאת. אף אחד לא יצא. חננות...
אוף, פשוט אוף.
בוד.