העולם שמעבר

מרגישה קצת בודדה בעולמי החדש.

הולכת לאיבוד בתוך הרחובות והסימטאות.

מחפשת את עצמי וכיוון לדרך חדשה.

האמת היא שכן, עם ישראל טוב, אבל בפועל.. כולם פה די מרוכזים בעצמם.

כולם חיים במן מרדף אחרי הזמן והכל מתנהל בקצב מהיר.

ברור ששם הייתי יותר בודדה, אך פה בגלל אי הוודאות וחוסר השייכות הזמניים, יש לי קצת מועקה.

וזה הגיוני ובסדר, לא ציפיתי שיהיה לי לונה פארק.

האמת שהכל מתפקד יופי. הלכתי לבנק, העברתי את החשבון לפה וגם את הדואר.

קניתי ראוטר שאוכל להתחלק באינטרנט עם הדס, כמובן שאשלם לה על זה.

והכרתי אנשים מדהימים.

יום ראשון אני מתחילה התלמדות בסטימצקי, אך זה לא מספיק, אצטרך למצוא עבודה נוספת כדי לממן את עצמי.

היום התקשרתי לאמא מחסוי, לשמוע את הקול שלה עודד אותי מאוד.

היא ידעה שזאת אני ואמרה שהיא רוצה שאני אחזור הבייתה, אבל תבין אם לא ושהיא מאחלת לי בהצלחה.

כמובן שאני לא פציתי פה, אבל ברגע שניתקה השיחה פרצתי בבכי.

אני אצליח פה, אני מוכרחה! אני רוצה להוכיח לעצמי.

אני אבנה לעצמי חיים חדשים נפלאים.

יהיו לי חברים, תהיה לי קריירה ואני ארגיש סוף סוף שייכת.

תחושת הריקנות הזאת תתמלא באושר ששנים לא היה קיים.

נכון?...