Someone..

תצילו אותי מהמקום הזה.

שאלו אותי למה אני לא אוהב את עצמי, איך אני יכול לענות על זה?

אני לא אוהב את מי שהפכתי להיות..מצד שני..אני גם לא אוהב את מי שהייתי-אבל זה כבר מתקופה אחרת,שונה.

הייתי מישהו אחר..לגמרי.

הייתי "סנוב" אפשר להגיד..אבל לא פגעתי..השתדלתי בכל אופן.

היו לי חברים שונים..חברה אחרת..אהבתי דברים אחרים..מוסיקה שונה..הכל שונה.

חייכתי הרבה.

עם החברה הנוכחית שלי לא הסתדרתי..אפשר להגיד שדי שנאנו אחד את השנייה (אני לא מאשים אותה.)

שנאנו אפילו להיות יחד באותו החדר..

ואז זה התחיל להתפרק לאט לאט..

חבר שלי לא ניצח את הסרטן..

חברה שלי,חברה שלה וחבר שהיה איתן נרצחו (אל תשאלו אותי על זה בבקשה.) וזאת אשמתי.

אח שלי..טוב,אפשר להגיד שחוויתי מוות בחיים שלי.

כבר לא הייתי עצמי..הפכתי להיות יותר 'זומבי' מיצור חי..

כבר לא חייכתי או צחקתי.

כל יום מצאתי את עצמי בוכה באמצע הלילה.

לא יצאתי,לא דיברתי עם אנשים אחרי בצפר - וגם בבצפר כמעט ולא,למדתי כל הזמן..זה השיח את דעתי.

כולם התחילו להתנהג אלי שונה..האנשים בבצפר..המורים..ואני? אני שנאתי את זה.

לא רציתי - ואני עדיין לא רוצה - את הרחמים של אף אחד.

כי אני מסתדר.

החברים שלי התחילו להתרחק חוץ ממספר מאוד מצומצם של אנשים - אז הבנתי מי מהחברים שלי הוא חבר אמיתי ומי לא.

כל הזמן אמרו לי שאני צריך להתאפס על עצמי..לחזור לחיות..

אבל הם..מי שאמר לי את זה לא היה שם..

הוא לא עמד במקומי וחוו את זה על בשרו.

אף אחד לא "התנדב" לקחת את הכאב הזה ממני..

להרגיש איך זה..

והיום..יש מי שרוצה לקחת את זה ממני..אבל אני בחיים לא ארצה שהיא תרגיש כך.

אז היה להם מאוד קל לדבר,להגיד לי את זה,להגיד שהם שם בשבילי..תמיד,שאני לא צריך לעשות את הכל לבד..ואז להסתובב וללכת.

ואני? אני נשארתי לבד..אבל זה היה בסדר.

העדפתי שזה ככה..שהם בסדר..מחייכים..צוחקים..שטוב להם.

לא היה איכפת לי מה קורה לי.

אבל אז הבנתי שאני צריך לפתח "מגן"..

אז לא בכיתי יותר..לא דיברתי יותר על זה..הלבשתי על עצמי מסכה..

לא ראו עלי כלום.

כל יום שהיה לנו חזרות במגמה עד שעה מאוחרת הייתי יושב בחצר בהפסקות..נשען על הקיר של המגרש..לבד..

אז בסדר..תגידו שאנשים ניסו להתקרב אלי ואני הרחקתי אותם..שזו אשמתי..אני יודע את זה.

אני יודע שהרחקתי ממני אנשים ועד היום אני עושה את זה לא במודע (רק היום זה קצת שונה..הם לא נותנים לי להתרחק.)

אני יודע שזו אשמתי..כל זה זו אשמתי..

אני יודע ששידרתי שאני רוצה להיות לבד..אבל זה היה הדבר האחרון שרציתי..

לא יכולתי לעשות את זה לבד כמו שחשבתי..הייתי צריך עזרה..אני עדיין צריך עזרה.

באחד הימים שישבתי לבד בחוץ ונשענתי על הקיר היא התקרבה אלי (חברה שלי) 

לא היה לי כוח לריב איתה באותו הרגע אז לא אמרתי כלום.

אבל גם היא לא.

היא רק התיישבה על ידי..נשענה כמוני על הקיר.

ישבנו ככה בערך עשר דקות עד שהיא קצת זזה,שמה את היד שלה על שלי,הסתכלתי עליה והיא חייכה אלי - חיוך שעד היום אני מכור אליו - ואמרה לי "זה בסדר בן,אתה לא צריך לעשות את הכל לבד." ואז היא חיבקה אותי.

זה היה שונה..באמת שהפתיע אותי כי היא לא אמרה את זה הסתובבה והלכה..היא נשארה..עד שחזרתי לחייך..

ודווקא היא..מכולם..דווקא היא.

וגם אז..היא לא עזבה..לא ידעתי מה אני מרגיש כלפיה.

לא באמת הכרתי את הבנאדם המדהים שהיא עד אז..לא הבנתי את זה.

התקופה הזו נראת כל כך מזמן..חשבתי שעברתי את הכל..אבל לא,לא עברתי.

כי במשך הזמן הבנתי..יותר נכון גיליתי שאני לא בריא כמו שחשבתי.

אבל על זה אני לא אפרט כאן.

מאז הפכתי לבנאדם הרבה יותר שקט..את הרוב אני שומר בבטן..

זה כבר הפך להיות הרגל אצלי לא לדבר..לא לשתף..

אני כבר לא יכול להגיד שאני לא רוצה לצאת בערב אם חברה שלי מבקשת ממני..

אני תמיד פוגע..לא במכוון.

אני גורם לעצמי לכאב..נכון..זה מגיע לי..אבל זה כואב.

אני כבר לא יכול לעשות כל כך הרבה דברים שיכולתי לעשות פעם..

משהו דפוק בחשיבה שלי..

אני לא ממש מכיר את עצמי כבר..

אז אני לא יודע..לא יודע איך לענות על זה.

זה פשוט הרגשה מתמשכת..של שנאה עצמית..

וזה רק מתגבר מיום ליום.

אבל זה מובן.

אני חושב.