Someone..

סליבסטר.

אני לא יודע מי מכם חוגג ומי לא,

מי יוצא לבלות לשם הבילוי או בגלל המשמעות של היום הזה,

מי חושב שאסור לחגוג היום כי זה יום/חג נוצרי או מי שחושב שזכות לחגוג היום,

מי יוצא כדי למצוא מישהו/י להתנשק איתו/ה ב12 בלילה בלי קשר לקרבה ומי לא,

באופן אישי אני אוהב לצאת ולעשות חיים בסליבסטר - לצאת לעיר או לשבת באיזה מקום טוב עם חברים טובים ואהובת ליבי כמובן,

אני לא עושה את זה בגלל המשמעות של הסילבסטר בעיני הנוצרים אני עושה את זה כי זו עוד סיבה לחגוג משהו ולא יותר מזה.

כל שנה אני זוכר את עצמי מדבר עם חברים על כמה שהשנה יהיה מעפן בסילבסטר וכל שנה מצאתי את עצמי נהנה יותר מהשנה קודם לכן (חוץ מפעמיים בודדות.) , תמיד היינו יוצאים לעיר/לפארק/למסיבה/או סתם יושבים בבית של ההורים שלי ועושים מעין מסיבת בריכה.

ואומנם השנה אני הולך לבלות את הסילבסטר בבית חולים,

אבל אני בטוח שזה יהיה הכי טוב בעולם.

כי עם הזמן הבנתי שזה לא המקום שעושה את הסילבסטר,אלא האנשים.

ומה אני צריך יותר מכמה חברים טובים והבחורה של חיי שמוכנים לקפוא מקור בשבילי בחוץ? אין טוב יותר מזה.

בזמן האחרון להרבה אנשים יש מצב רוח דיכאוני שכזה,מתרכזים במה שרע במקום במה שטוב (גם אני לא טלית שכולה תכלת,גם אני בדיוק כזה.)

ווואלה,החיים לא כאלה גרועים.

פשוט צריך לא לפחד - לא לפחד לטעות,לא לפחד להצליח,לא לפחד להכשל,לא לפחד לדעת,לא לפחד לשאול,לא לפחד לממש את החלומות שלנו,לא לפחד לקחת סיכונים,לא לפחד לפחד.

אל תפחדו לראות את הדברים הטובים שיש בעולם הזה..

כמו חברות - אין דבר יותר טוב מזה,חברות בין איש לאיש זה משהו שלעולם לא אצליח באמת להבין,כל הרגש והדאגה הזאת לבנאדם שכלכך שונה ממך ושאין לו קשר אלייך בפן האישי בתחילה ולאחר מכן הופך להיות כלכך חשוב ומרכזי בחיים שלך.

אני לא יכול לחשוב על החיים שלי בלי האנשים שאיתם העברתי כלכך הרבה ימים טובים ובתקווה גם אמשיך לעבור ואני בטוח שכל אחד ואחת ממכם/ן יכולים להסכים איתך.

משפחה - לדעתי זה דבר מדהים,כי לא צריך בהכרח קשר דם כדי להיות משפחה,משפחה יכולה להיות קבוצה של אנשים בלי שום קשר ביולוגי בינהם אבל בהרגשה , בראיה המשותפת וזה מה שהופך אותם למשפחה. משפחה יכולה להיות יחידה בצבא,משפחה יכולה להיות אמא אבא אחות/אח, משפחה יכולה להיות כיתה בבצפר,משפחה יכולה להיות חיות ועוד כלכך הרבה דברים ומצבים אחרים.

אהבה - רגש שאני לא מבין..מה גורם לנו לאהוב אדם אחד יותר מאדם אחר? מה גורם לנו להפוך אדם אחד לכל החיים שלנו? מה גורם לנו לאהוב כל דבר בבנאדם אחד ויחיד? לרצות להיות איתו תמיד? לחבק,לאהוב? כי אני לא מבין את זה אבל מכיר את ההרגשה.

ובאמת שאין דבר טוב יותר מזה.

חיוך - חיוך. כן כן חיוך! הפס העקום הזה שמסדר לנו את הפנים. שגורם לנו לזרוח . שקורה כל פעם שאנחנו שמחים,מבויישים ולפעמים פוחדים ועוד בכלכך הרבה מצבים וזמנים. החיוך ששווה הכל : )

יש עוד כלכך הרבה דברים שמעצבים לנו את החיים בצורה טובה.. צחוק למשל,חיבוק, חום ואהבה חח ילדים קטנים, ילד שבא ממך, ריקוד,שירה..וואו כמה דברים יש!

אז אנשים,ילדים..תסתכלו גם על הדברים הטובים ולא רק על הרעים..

אני יודע שהרבה דברים נראים בתקופה הזאת-בגיל הזה כסוף העולם אבל הם לא..

יהיו עוד כלכך הרבה הזדמנויות,כלכך הרבה שינויים,כלכך הרבה אנשים חדשים,צחוק חדש,מציאות חדשה..

תשתדלו לראות את החיים כמו שהם בצורה הכי מופשטת שלהם ולא בצורה המסובכת.

כי הכל אפשר לפתור,הכל יכול להסתדר..

ובסוף? בסוף עוד תיהיו מאושרים,כולנו..

רק תנו לזה צ'אנס,תנו הזדמנות לחיים האלה..

אל תפסלו אותם (את החיים) על הסף..כי יש להם עוד הרבה מה להציע לכם,לנו.. כל החיים עוד לפנינו,לא?

זו התקופה הטובה ביותר בחיים , תחיו אותה כמו שצריך.

והיי,חיוך עוד לא הרג אף אחד אני מבטיח ; )

היום, כאשר ביליתי את הבוקר בבית החולים יצא לי לחשוב לא מעט.

על כל מה שהיה בזמן האחרון,על כל מה שיש ועל מה שמתקרב.

היום התאריך כ"ה בכסלו,נר ראשון של חנוכה..עוד שנה.

הסתכלתי מסביב,ילדים מאושפזים במחלקה האונקולוגית בחנוכה,

אני זוכר ימים שגם אני הייתי כאן.

יש כמה פרצופים מוכרים..היום הם כבר לא מחייכים כמו אז,לפני שלוש שנים.

לא יודע למה אבל תמיד יש לי תחושה של איזשהי תקווה קטנה כשאני נמצא כאן.

למה? אני לא יודע. אולי בגלל שהילדים האלו כאן מבינים את החשיבות שיש בחיים,

הם מבינים כמה הם יקרים,כמה צריך לנצל אותם.

הם מבינים כמה כל צחוק חשוב,כל חיוך,כל שנייה ושנייה ביום.

הם מבינים את המשמעות של להיות "כלוא" מבינים ומעריכים כלכך את המושג של "חופש"

וכלכך צמאים אליו.

הם מעריכים כלכך אנשים שבאים להעלות להם את המצב רוח (ליצנים רפואיים וכד')

ולא מתייחסים אליהם כאל מובן מאליו.

אני זוכר את עצמי יושב פה במקומם,מודה על כל נשימה,על כל צעד שזכיתי לעשות.

שמח על כל יום חדש,כל בוקר מחדש.

בעודי יושב וחושב על זה ילדה קטנה..בת 7 לכל היותר עברה על ידי יחד עם מישהי שנראת כאימה.

הילדה לובשת כובע צמר שחור על ראשה הקירח,לבושה בחלוק בית החולים ,עם לחיים סמוקות ומחוברת לאינפוזיה ועם צינור הנשמה.

כשהיא קלטה את מבטי היא נעצרה,הסתכלה עלי וחיוך מאוזן לאוזן הופיע לה על הפנים.

החיוך שלה חימם לי את הלב כלכך..כאילו השכיח ממני הכל,עד שנענתה למשיכה העדינה של אימה להמשיך ללכת.

בפעם השנייה שראיתי אותה הבוקר היא כבר לא הלכה לבד אלא הייתה על ידיה של אימה שהחזיקה כיסא גלגלים,הניחה את הראש של כתפה וכל הצבע

נעלם מפניה - לבנה כמו קיר היא הייתה. עינייה חצי עצומות כמתרכזות בכאב כשהיא סותמת את האף עם אצבעותיה הקטנות.

אבל משהו אחד לא השתנה בה..כשהן עברו על ידי היא הרימה קצת את הראש ושלחה לי שוב חיוך - אומנם הוא היה קטן אבל זה היה חיוך.

חיוך תמים וכלכך אמיתי.

המשכתי לעקוב בעיני אחריהן,ממש לפני שנעלמו הילדה הקטנה שלחה לי נפנוף אחרון ואז הן נבלעו בתוך המעלית.

באמת שאני מקנא בילדים האלה.

מוזר אולי אבל אמיתי.

בחיים לא פגשתי ילדים יותר מדהימים מהילדים שיש שם,במחלקה האונקולוגית.

הלוואי וכל אחד מהם ירגיש שוב את ההרגשה של חופש.

אבל חופש אמיתי,לא כמו שאני קיבלתי,אמיתי.

השריפה הזו נוראית.

כלכך הרבה נשמות,כלכך הרבה אנשים.

בלתי נתפס.

יהי זכרם ברוך.

חנוכה שמח? עלק.