במהלך כל השבעה חשבתי מה לכתוב פה ביום שאחרי ?לילות שלמים פחדתי מהרגע הזה שאני אצטרך לכתוב עלייך ביום שאחרי , והינה זה הגיע - היום שאחרי .

עמדתי בלוויה שלך (לוויה שלך, אני לא יכול אפילו להגיד את המילה ) שבור ומרוסק, משפיל עיניי אל תוך האדמה בזמן שאת אימא שלי מכסים באדמה, את האישה האדירה הזאת שנשמה רק לפני כמה שעות, שדיברה רק לפני כמה שעות ולראשונה בחיי בכיתי בקול רם צעקתי לשמיים הגשומים למממה ?? אנשים עוברים מולי נוגעים בי, הקפוצ'ון שעל ראשי מסתיר את פניהם, מסתיר אותי והם לוחשים לי "אימא שלך מתה מוות צדיקים ביסורים זה צדיק ,כשערובות השמיים נפתחות בזמן לוויה זה קדושים" ואני נקרע בתוכי וליבי צועק לשמיים לממממה ?אם היא כזאת צדיקה למה ככה ?למה עכשיו? למה ?למה??.

אוי אוי אימא, איך אני אתחיל, אני רק אומר אימא ומתחיל לבכות אני לא מצליח להוציא אות שלא תלווה בדימעה אני מסתכל עליך בתמונה מחייכת אלי וליבי נקרע לגזרים למי אני אקרא אימא למי....? לא ידעתי שהמילה הזאת זמנית , אימא מי היה מאמין שאני יאלץ להיפרד ממך אוי מי היה מאמין .

התקופה האחרונה של המחלה העבירה אותך למצב סיעודי. לא יכולת ללכת וכמעט כל הפעולות שנראות רגילות לנו לאנשים הלא חולים הפכו אצלך למצב בלתי אפשרי וככה, כדי להגיע לשירותים היית צריכה שני אנשים וכנ"ל למקלחת ומי שליווה אותך יודע שאצלך מקלחת זה חובה ולא משנה באיזה מצב גופני או נפשי את נמצאת , כמה נלחמת על המקלחת על השיגרה אבל מי שמכיר אותך כמוני, יודע שאת ולהיות סיעודית זה לא הולך ביחד ובכל פעם שהיית צריכה עזרה ועוד מילדייך היית נקרעת ….לעולם לא אשכח את היום שנאלצתי להעביר אותך מהמקלחת לכיסא הגלגלים לחשת באוזני" גלגל אותי מהמדרגות ארז גלגל אותי וגאל אותי" ...הבושה הרגה אותך, הרבה לפני המחלה. הגאווה והאצילות שלך נרמסו עלידי המחלה הנוראית .

הימים האחרונים שלך היו קשים, המבט שלך התחיל להיות עייף. ראיתי עמוק בתוך עינייך שאת כבר לא נלחמת שאת כבר לא יכולה יותר אבל בכל זאת, האמנתי שיקרה נס. כולנו האמנו בו.

היו ימים שבהם יצאתי מחדרך שבור לאחר שראיתי שמצבך הופך להיות קשה מרגע לרגע , ואת לא מצליחה להתאושש אבל בכל פעם בבוקר כאשר חזרנו היית מקבלת את פנינו מהמיטה מחויכת, פנייך היו חיוורים, עינייך שקועות אבל בשביל שאנחנו נרגע הייתי מנופפת ניפנוף קל בידיך (שבאותה זמן היו כבדות ומלאות נוזלים )ומחייכת בשבילנו.

היום כשנגמרה השבעה אני מתחיל להבין את השיחות של יום שישי את כל הסיפורים שהעברת לי,זה היה סוג של תקציר חייך סיפרת לי על הילדות שלך כמה קשה היה לחיות בקרית שמונה בשנות החמישים בתוך משפחה של עשר נפשות. סיפרת לי על הוריך, על חיי הנישואים שלך עם אבא ועל ערך המשפחתיות ,על כיבוד אב ואם ,על מעשי צדקה וכוחם ואפילו ביקשת ממני לעשות דברים בימים הקרובים, רק לא דמיינתי שאני אאלץ לעשותם אחרי מותך ...אימא כל מה שאמרת לי עשיתי וצדקת. את יתר הדברים אני אשלים, מבטיח .

"ארז, אני לא חיה ולא מתה" לחשת לי... אוי כמה זה היה נכון אבל את, היית כזאת גיבורה נלחמת כמו לביאה לא נתת למחלה לנצח אותך במאבק קצר אלא במאבק עיקש וללא פשרות הבטחתי לך ברגע הפרידה שאני אספר לכולם שאת גיבורה. אז לכולם, תדעו אימא שלי גיבורה היא נלחמה על מקומה בעולם, על המשפחה שלה, על ביתה ומול הנורא מכולם מחלת הסרטן .

ביום האחרון הוזעקנו בבוקר כי הרגע שממנו פחדנו קרה. הדיבור שלך השתבש וזה היה הדבר היחיד שאצלך היה מתוקתק וחד כסכין לאורך כל ההתמודדות עם המחלה וידענו כשזה יקרה הסוף כבר פה. האישה שמהמיטה אירגנה מסיבות הפתעה לחברים, למשפחה ומתנות לנכדים ובנוסף נתנה שירות פסיכולגי לאחיות המחלקה ולבני המשפחה ,דאגה לכך שהאוכל שאנחנו מביאים לך, יחולק לכל הרופאים, לסניטרים, לאחיות וכל הסובבים לאורך כל ימי המחלה והאישפוז אז ברגע שהדיבור נפגע והחדות נפגעה אז אנחנו בצרות .

נכנסתי למחלקה שהפכה אצלנו לבית שני לצערנו והפעם אף אחד מהאחיות לא הסתכלה לי בעיניים למעט הילה(האחות) שישבה שם בקצה החדר ועיניה דומעות זהו, ידעתי שאני נמצא ביום שממנו פחדנו יותר מכול .

נכנסנו כל האחים לחדר נעמדנו בוכים מולך (אוי כמה דמעות הטור הזה מושך ממני ) הסתכלת עלינו מנסה לדבר והמילים לא יוצאים מפיך. אימא... אימא לחשתי אבל לא ענית, העיניים שלך חגו סביבנו במהירות ואחרי יומיים שלא דיברת ברור סיננת בשקט בקול ברור" למה אתם בוכים, למה ?" בגללך, התפרצתי לעברך, כי כואב לך אז אנחנו בוכים. שוב חזרת לדבר לא ברור ונראה שהקשר שלך למציאות נותק ,עברו כמה דקות שנראות כמו נצח. יצאנו מהחדר להתיעצות וכשחזרנו ושוב נעמדנו מולך כולנו הישרת מבט אלינו וסיננת אוהבת אותכם ילדים שלי ….(גם אני אותך אימא )

הוחלט להרדימך לבקשתך למקרה שהמוות קרוב וככה עשתה אורלי האחות והתבקשתי להיכנס להיפרד ממך ראשון. נכנסתי לחדר כבר לא היגבת, בכיתי התקשתי לדבר, העיניים שלך היו פתוחות ודומעות אמרתי לך שאני אוהב אותך הבטחתי לך שאני אשמור על אחיי (ועוד דברים שאני לא ירחיב )ניסית להגיד לי דברים אבל לא הבנתי, שאלתי מה אימא מה אימא כמה פעמים אבל המילים היו קטועות הצלחתי להבין "תשמור עליהם " ואני אוהבת "אבל יתר המילים לא היו ברורות העיניים שלך נעצמו והפרידה הסתיימה זאת היתה פרידה חפוזה לא ככה נפרדים מאמא זה לא פייר .

אחיי כבר נפרדו ממך כשאת מורדמת. ואנחנו יושבים בחדר מנסים לחמם את ידייך שקופאות לאט ,מידי פעם התפרצתי לעברך ,,,קומי אימא קומי די קומי אבל כלום ,ככה חיכינו יום שלם למלאך המוות (אכזרי ) את מבינה אנחנו מחכים לו איפה זה כתוב באיזה ספר כתבו שילדים עומדים שבורים ליד מיטת הוריהם ומחכים למלאך המוות , אבל אימא לא עלית לשמיים בנוכחות ילדייך כמה שאת אצילה חיכית בסבלנות כל היום לרגע שכולנו לא נעמוד בחדר ולקראת חצות נתת את נשמתך לבורא. 7 שנים אחרי אחותך אליס שנפטרה, באותו התאריך בדיוק התאריך שכל כך פחדת ממנו, מאותה מחלה ובאותו גיל ואז, בשניה שנשארת עם אבא לבד החזרת את נשמתך לבורא .

אני יכול לכתוב על היום הזה שמתחיל ב 7 בבוקר ונגמר ברבע לפני חצות דפים על דפים אבל את יודעת מה היה שם .

אימא עברו שבעה ימים ואני כבר מתגעגע כבר חולם עליך כבר מחפש פירושים לחלומות כבר שואל מתי תחבקי אותי שוב ?מתי תנשקי אותי שוב? איך אני אדע עם עשיתי טוב או רע? איך ומה ?? ...אימא אני מתגעגע

אימא אני מבטיח לעשות כל שביקשת אני אשמור עליהם אני אגדל את ילדיי כמו שלימדת אותי אני אלחם בעולם כמו שנלחמת אני אנחם ואעזור לאנשים כמו שעזרת אני אעשה את כלללל מה שלימדת אותי וזה הרבה .

אימא אני מצטער , אני מצטער שניסינו אני מצטער שנכשלנו אני מצטער אני מצטער

אימא אני אוהב אותך ומחכה לרגע שאני אפגוש אותך שוב ותחבקי אותי חזק אימא בקרוב זה עובר מהר אימא אימא אני לא יכול להפסיק להגיד את המילה אימא .

המשך יבוא בשבוע הבא...