במוצ"ש עשינו ערב לזכרך, יותר נכון ערב תודה לכל המשפחה, החברים, הרופאים והאחיות שעזרו ותמכו בך ובנו בימים הקשים שעברנו בלהתמודד עם המחלה כמעט כל מי שנתן כתף היה שם.

זה היה ערב קשה אבל יפה ומיוחד, הקושי להסתכל בתמונות שלך ולדבר עליך בזמן עבר זה מצב שקשה להתרגל אליו.

בתוך המסעדה בזמן שכל הפנים מתבוננות במצגת התמונות שלך שהתחילה אי שם בשנות ה- 60 והסתיימה בימים האחרונים שלך איתנו, בזמן שהוקרנה המצגת שעשתה חופית לא היתה עין שלא בכתה, ואני בטיפשותי לא מעכל את המצב ומצפה שתיכנסי מהדלת ותעמדי שם כאילו מופתעת "מה בשבילי??, לא היתם צריכים נו באמת …. תודה תודה שבאתם! ", ואנחנו נרוץ אליך נחבק ונבכה ונהיה המומים שאלוהים החליט לממש את הפסוק "מחייה המתיים " שאותו אני קורא יום יום מסתכל על המילים ושואל את עצמי יכול להיות שאלוהים יחליט להפתיע ולהחזיר את אמא שלי …...????

הערב בתכנון הראשוני היה מיועד לעשות כתודה ליום שתחלימי, אבל מכיוון שזה לא קרה החלטנו שזה הזמן להגיד ולעשות את אחד הדברים החשובים שלימדת אותנו מאז שהינו ילדים וכמובן שראינו אותך אומרת בזמן שהיית חולה לא הפסקת להגיד "תודה לכם"... "סליחה , סליחה" ובאותו הערב מימשנו את המילה "תודה".

מאז שהלכת ניסינו לעשות מספר דברים כדי שיזכרו אותך ויבינו בכמה לבבות ונשמות נגעת שהיית כאן בינינו, אפילו פתחנו בית כנסת על שמך בתוך האולם (אני צריך מנוחה קשה לכתוב עליך).

שעה אחרי ….....

בית כנסת גדול ויפה שיתן פיתרון לכל תפילות הערבית שנעשות ערב ערב באולם ובכל אולם אחר בארץ בדרך כלל במסדרונות או במעברי המדרגות, וככה למען החוגגים הקמנו בית כנסת ובתוכו מריו הנגר בנה ארון קודש יפה, צנוע, גדול ומרשים כמוך תיקון כמעט כמוך, בימים אלו אנחנו מחפשים לקנות ספר תורה בשביל להכניס בתוך בית הכנסת כדאי שהארון לא היה ריק אלה מלא בחוכמה ,,כמוך .

אבי אדרי לא מש מבית הכנסת וממלא אותו בכל מיני תמונות, ליתר דיוק נתן ידו כמעט בכל פינה בתוכו .

לפני כשבועיים הוא הכין תמונה אדירה ומוארת של עץ ועליו עלי זהב וכל עלה הוקדש לעילוי נשמה יקרה שחסרה לנו, גם סבא וסבתא קיבלו עלה מוזהב (אני מקווה שכבר פגשת אותם )וגם מלצרים שעבדו באולם התגייסו ונהרגו קיבלו עלה, ועוד כמה נשמות יקרות שחסרות בזכותך הם עכשיו לידנו.

בימים שקדמו לאירוע לקחתי על עצמי לעשות את הסרט שיראה את הדבר שהיה חשוב לך ביותר "פרוייקט חייך " -המשפחה- ,לקחתי גלגלים של מסרטה שהיו בבית וקלטות ישנות והפכתי אותם לקובץ דיגטלי .

הסלילים היו מפוזרים בבית ומעולם לא נפתחו לצפיה, כי בעולם של dvd אין מקום לסלילים. מה רבה היתה ההפתעה שבתוך הסלילים נמצא אוצר בלום, כן מי היה מאמין שיש סרט לחתונה שלכם אני לא יודע מי צילם ואיפה מצאתם מסרטה צבעונית בסוף שנות השישים, אבל כנראה שהמציאות עולה על כל דימיון .

זה מוזר אבל באותם ימים חיפשתי רק למי לספר עליך ואל המשפחה אבל קשה למצוא נשמות שיכולות להכיל את העצב האדיר הזה אז מצאתי את עצמי בלילות חוזר מעבודה יושב מול המחשב ועורך את סרט הווידאו בוכה ועורך ונכנס לתוך עולם של דממה (אין קול בסרט ) אבל בתוכו את חייה, צעירה ויפה מובלת לחופה על ידי הסבתות בחיוך צנוע ופנים צחורות כמו ברבור לבן, לו היתה לי מכונת זמן והיו נותנים לי 10 דקות לחזור אחורה לרגע, זאת הנקודה שבה הייתי רוצה להיות החתונה שלכם!!.

כמי שרואה מאות חתונות בשנה כולל שלי החתונה שלכם היתה המרגשת ביותר שראיתי מימי!!.

בהמשך הסרט אנחנו נחשפים לברית שלי, לסבתות מחויכות, למשפחה הגדולה שעוטפת תינוק קטן בחום גדול, אבל הרגע ששבר אותי יותר מהכל, זה החלק שבו אני בתוך זרועותיך מחובק ומוצג לראווה על ידיך למצלמה ולמשפחה, ממש כמו תכשיט שבזה הרגע קנית מילאתי את השקט בשירה של זהבה בן "כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא.... " וככה מול המסך של המחשב פתאום זה קרה, הרגשתי אותך מלטפת אותי שוב בחושך ידך נגעה בי, אולי אני שיכור מגעגוע ואולי אני עייף, אבל את חום ידך הרגשתי אני מוכן להישבע.

וככה פריים פריים קטע קטע חוייתי את ילדותי מחדש ואת תחושת המשפחה שאת נמצאת שהיא כל כך חסרה לי, ושוב מחדש ראיתי את ימי ההולדת שחגגת לנו בגנים, את הטיולים המשפחתיים לכינרת לחרמון ולכל מיני פינות חמד בארץ .

לקראת סוף הסרט העלתי כמה תמונות מהטיול הראשון שלך באמריקה עם אבא, בזמן העריכה שמעתי את קולך שוב אחרי שלושה חודשים של געגוע לצלילי קולך ,ואת מספרת לאחד מהדודים על סיפור החתונה שלך עם אבא (את זה לא הכנסתי לסרט ), אבל הקול שלך גרם לי להרגיש שאת כאן פה לידי , נכנסתי לארון הבגדים, הוצאתי את כובע הצמר שהיה על ראשך ברגעיך האחרונים וארוז אצלי בשקית ואקום (שהריח ישאר ) ולקחתי אויר מהריח המדהים שלך ובכיתי.

אחרי יומים אינטנסיביים סימתי את העריכה ונכנסתי למיטה, בבוקר קיבלתי שיחה מפתיעה מאלה שסיפרה לי שהופעת לה בלילה בחלום וביקשת שהיא תמסור לי שאת אוהבת את הסרט שעשיתי הנשמה שלי נרגעה .

הערב התחיל בנאום תודה של אלה שבקושי סיימה אותו, המילים והדמעות התערבבו והקשו עליה לדבר, אין עין שלא דמעה ואין לב שלא נצבט, ולראות שוב את כל החברות והמשפחה שהשקיעו את הימים והלילות בלנסות להוציא אותך מהמצב, ולצידם הרופאים האחיות והסניטרים שהאמינו כמעט כמונו שאת תבריאי כשכולם בחדר ושהכותרת היא "אמא" גרם לי להרגיש שוב בתוך הקן המשפחתי.

אמא אני לא יודע אם את שומעת אני לא יודע אם את רואה או אולי מרגישה אבל את חסרה חסרה חסרה ואני יסיים במשהו שגיליתי באותו מפגש כשאבא הולך לבית העלמין הוא אומר לך אמא תודה! על מה שאת השארת לו (אותנו).

וזאת היתה הזדמנות להגיד לאבא תודה על כל מה שהוא עושה בשבילנו ועל האהבה והתמיכה שהעניק לך אמא, נו את רואה גם אבא כבר אומר תודה....