אני חושב שהבודדים שיכולים להגיד שהם רואים זוגות לפני החתונה אפילו יותר מהרב שמקדש הם אנחנו, בעלי האולמות, במקרה שלי אולמי פאר/בראשית (פרסומת סמויה) והמיומנים שבהם יכולים להמר האם הזוג יחזיק מעמד וישאר נשוי או יכנס לסטטיסטיקה של המתגרשים.

מה קורה לנו שאנחנו מאבדים אחד? מה קורה שכמעט בכל הפגישות שלי עם הזוגות לפני שבירת הכוס הם נכנסים למשרד יד ביד ומייד אחרי התשלום הם נכנסים במרחק פסיעה אחד מהשנייה? וזה אחרי יממה של זוגיות!

מה אנחנו יודעים על החיים ביום בו אנחנו נעמדים מתחת לחופה? מה אנחנו יודעים על זוגיות, משפחתיות וגידול ילדים בזמן שאנחנו נשבעים לאהוב אחד את השנייה לנצח בעיניים מבריקות ונוצצות, מלאים בתקוות ובחלומות.

גם אני כמו כולם לא הבנתי את גודל המעמד בזמן שנעמדתי בבראשית (נו הבנתם פרסומת סמויה) מתחת לחופה ואל מול מאות אנשים, חברים ומשפחה נשבעתי שלנצח אהיה שלה, כל זה בלי לדעת שיש להתחייבות הזו יותר מכמה מילים, יש הרבה מעשים, יש הרבה עבודה. העבודה לשמור על הזוגיות, העבודה לגדל שלושה ילדים, העבודה לפרנס, להלביש ולדאוג לכל מחסורם של הקן הפרטי האישי שלי.

ברור לחלוטין שלגדל משפחה ולהיות נשוי בעולם המודרני זה לא פשוט. הבעיות מגיעות וצפות ואתה צריך מידי פעם להתכופף ומידי פעם להתעקש ולעמוד על שלך, צריך לדעת מתי לוותר ומתי לחבק ואם לצטט זמר אהוב "פעם תורי ופעם תורך לאהוב" החיים מלאים בהפתעות, במחלות, בימים שמחים, בימים אפלים, בפיתויים, בתשלומים, במוות ובמזל ועם כל זה צריך להתמודד.

במאה שלנו גידול הילדים ותחזוקת המשפחה זה "פול טיים ג'וב”, צריך להכין בבוקר סנדויצ'ים, להעיר אותם (שזאת אחת המשימות הקשות), להסיע אותם לבית הספר, להחזיר אותם, להקפיץ אותם לחוגים, חברים, שיעורים פרטיים, לקחת אותם לרופא שיניים, עיניים, קופת חולים, לנקות את הבית, להכין אוכל ועוד. נכון, את כל זה אני לא עושה אבל מה שאני כן עושה כולל את תיקון הרכב, תשלום מיסים, חשמל, ארנונה, חוגים ועוד ועוד ועוד...אז איפה נעלם כל הפוצי מוצי, המאמי והנשמה?! במקום זה אני שומע עכשיו "נקיתי היום תביא פיצה לא הספקתי לבשל" או "לפני שאתה יוצא לא לשכוח לקחת את הילד לקראטה".

וככה אחרי שנים שאני חוזר מהעבודה אני רואה את חיי הבורגניים, את האישה שכבר נרדמה, הילדים שישנים כמו מלאכים קטנים ושואל את עצמי האם עשיתי היום מספיק בשבילם כמו שלימדו אותנו הורינו?? היום אחרי שאמא שלי נפטרה מהמחלה הארורה אני מבין שזו לא הדרך, כשאני מסתכל על אבא אני רואה כמה חסרים לו הטיולים איתה בקניון, ארוחות הערב שהייתה מכינה בשבילו כוס הקפה של הבוקר ואפילו החשק שלו לעצבן אותה בדרך מחיפה לעפולה כדי שלא ישתעממו בנסיעה. זה מתחבר לי לאחד המשפטים שאמא אמרה לי בעודה שוכבת על המיטה בבית החולים "אני לא אומרת לך לא להשקיע בילדים, תשקיע אבל אל תשכח שהזמן עובר מהר ובסוף תשארו לבד וחייב שישאר בניכם קצת אש כי אחרת כשהילדים יעזבו תישארו עם שתיקות ארוכות" יכול להיות שלא הקשבתי לה באותו הרגע או שלא הבנתי אותה בגלל שקיבלתי טלפון מהאישה לקנות חלב בדרך חזרה מבית החולים.

בימים האחרונים כשאני מסתכל על אבא שלי וחוזר הביתה, אני מביט בילדים שלי ושואל את עצמי האם דאגתי להם היום ואז נכנס לחדר השינה שלנו ושואל האם עשיתי הכל בשביל האהבה שלי, בשביל הזוגיות. השאלה הגדולה היא איך בתוך גידול הילדים, בתוך חיי הבורגנות אנחנו לא עוצרים לרגע לשאול מה עשינו היום בשביל האהבה? כן אהבה איך אנחנו משאירים את האש בחדר השינה? איך אנחנו שוברים את השיגרה? איך אנחנו מכינים את עצמנו ליום שנישאר שוב לבד?

צריך להתחיל להבין שברגע שאנחנו מקבלים אחד את השנייה כמובן מאליו אנחנו מתחילים לשכוח,לשכוח איפה זה התחיל, למה עמדנו בעיניים מבריקות מתחת לחופה, מה חיפשנו אחד אצל השנייה ולאן זה נעלם...תבדקו את הזוגיות שלכם, גששו בלילה לאהבה, תשברו את השיגרה ותשאלו את עצמכם מידי פעם מה עשינו בשביל הזוגיות שלנו.