כל אדם עובר במהלך חייו בתים, ובכל בית אתה משאיר קצת מעצמו ויוצר זכרונות שילוו אותו במהלך חייו, " מה שתראה בבית זה מה שיוביל אותך לאורך החיים ״ יעקב שדו .

בקצה הרחוב מאחורי שער ברזל גבוה עומד הבית שגדלתי בו, זה לא בית גדול ומפואר זה בית קטן וחם מלא בחום ובזכורנות .

בבית שגדלתי בו השארתי חלק מעצמי ובתוכו עיצבתי את האישיות שלי, בבית למדתי את סודות החיים, למדתי חוקים ,קיבלתי גבולות, ראיתי מה משמעות אהבת הזולת ונטינה מה כוחה, בבית למדתי על חשיבות המשפחה וחשיבות היותה מלוכדת .

בבית שגדלתי בו היו ימים יפים יותר וימים יפים פחות , קירות הבית מכילות בתוכם סודות כמוסים וצחוק מתגלגל, צעקות גדולות ומילים קטנות, בבית החליטו החלטות גדולות ונסגרו פינות קטנות .

לראשונה שם גיליתי מה זאת האהבה?, הרבה פעמים היא אפילו התחילה שם, בדרך כלל בתוך הבית בפינת החדר מתחת לשמיכה גליתי מקומות חדשים בגופה של אהובה מאחורי קירות החדר התחילו סיפורי אהבה מרתקים שלי וכאלה שרק עברו לביקור מהיר.

לבית הזה חזרתי אחרי יום קשה להתחבא ואחרי יום מצויין להתרברב. הבית היה מקלט כשנפלו טילים מעיראק, הבית היה החופשה אחרי טירונות קשה, אבל תמיד תמיד היה בו נחמה וארוחה חמה, חיבוק, תשובה או פתרון תמיד, בבית מצאתי מפלט מפני הלא נודע.

בבית הזה המצאתי את מיטב התעלולים שלי, בבית הזה אכלתי את האוכל הכי טעים, האוכל שלעולם לא אזכה לטעום שוב האוכל של אמא .

בית שגרתי בו היתה גינה גדולה מאוד, אבל הזמן והכבישים והבתים של השכנים הכל הלך והתכווץ נשאר שם כביש במקום גינה וספסל במקום עץ תפוזים, אחרי שנים עברתי ממנו יצאתי לדרכי לבית שלי לחיים אחרים, אני זוכר עזבתי במהירות ולא הרגשתי שזה סופה של תקופה, כי תמיד ידעתי שיש לי לאן ליפול לאן לחזור גם אחרי ימים של מלחמה ומריבה תמיד חזרתי לקבל עצה ולתכנן את המהלך הבא בקרב, ישבתי שם שעות לחפש תשובות וחזרתי רעב לטרוף את העולם .

אבל אז אמא נפטרה והשאירה אחריה בית עזוב בודד ושקט, התמונות על הקירות נשארו כמו שעזבה אותם, הכלים במדפים נשארו בדיוק כמו שהיא אוהבת, המקרר מלא כל טוב, הארונות מלאים באספקה בשביל מלחמה מסכין גילוח ועד קופסאות שוקולד, אבל משהו השתנה בו הרעש הפך לשקט, השמחה הפכה לדממה, העצים עייפים מפירות שאף אחד כבר לא קוטף, הריחות מהמטבח של מיטב הבישולים הפכו דוממים כמו רגע אחרי בשורה רעה .

במשך שנים לא הבנתי את האחים של אבי על זה שהם מכרו את הבית היפה של סבא וסבתא שלי, את הגינה המדהימה שסבא חרש וניקה, את זכרונות הילדות שלהם ושלנו, העץ הראשון ששתלתי, עצי השסק שטפסתי וכששאלתי ענה לי אבא לא יודע אף אחד לא רצה לגור שם, אף אחד לא רצה לחזור לשם, זה היה לי כל כך מוזר כל כך אבסורדי והיום שנים אחרי אני לא מצליח לעבור את הדלת שעברתי מאות ואלפי פעמים במהלך חיי בלי שהעיניים יתמלאו דמעות, אני לא מצליח לשבת על כיסא בלי שחנק ירד בגרון לאט לאט לכיוון הלב והשרירים .

מה קרה שאחרי כל השנים, אחרי כל הימים, אחרי כל הלילות בין לילה אני מרגיש זר בבית שבו הרגשתי הכי בבית??!!!.

מתאים לי לשבת בבית ילדותי מול צלחת קוסקוס מלאה בכל טוב, ואז פתאום להרגיש את אמא נוגעת בי מאחורה ואומרת נרדמת מול הצלחת מה קרה? נבהלת "סמלא " מה חלמת ? אתה בסדר ? ….ואני אחייך, אמא איזה חלום היה לי עצוב, ממש סיוט את הלכת מהעולם ונשארנו לבד, אני אבא והאחים חלמתי שנה שלמה.. מזל הערת אותי לא רוצה לחזור לזה שוב !!..