עברה שנה מאותו היום הנורא, היום שבו שאמא עזבה אותנו לבד, הלכה והשאירה אחריה חלל ענק שאף אחד לא יצליח למלא לעולם!!! .

למרות כל הידע שהיא השאירה לי, וכל הסיפורים והזכרונות שנשארו, עדיין נשארו לי הרבה חורים והמון שאלות מה היא לחשה לי ברגעיה האחרונים, לא הבנתי את הכל ?מתי ניפגש שוב?האם באמת היא רואה ושומעת אותנו ? האם זה מפריעה לך שאנחנו פוקדים את הקבר באופן רציף ?באמת יש משמעות לקדיש? כל כך הרבה שאלות כל כך הרבה כאב ופתרונות אין .

החלטתי לא לכתוב ב"שנה" עליך, כי אני חושב שזה יראה כאילו נגמר פרק בחיי האבל וזה לא נגמר הוא פשוט נמשך ונמשך כאב שלא נגמר …...אז אני יכתוב על אבא .

אבא למרות שאני יודע שאתה קורא את ואני גם יודע שאתה לא תאהב את זה …......

בדיוק לפני שנה בעודי יושב ליד אמא מנסה לחמם את ידיה כדאי שהקור לא ישתלט על גופה, נכנסת פתאום אבא הצל הגדול שלך נשפך עלי, הרגשתי את ידך נוגעת בכתפי יד כבדה ומנחמת יד שגוננה עלי במשך חיי, יד שידעתי שתמיד תהיה שם כשאני אצטרך, יד שנגע בי בזמן שאמבולנס פינה אותי אחרי ניתוח ,יד שיודעת לפתור הכל, באותו הרגע הייתי זקוק ליד הזאת שוב ושנייה וחצי אחרי שנגעת בי התפרצתי לכיוונך תפסתי את דש חולצתך אבא מיררתי בבכי שבור, אתה יכול הכל תעיר אותה תעיר אותה!!! הצמדת אותי חזק אליך וחיבקת כמו שרק אתה יכול (אבל לא רגיל )” ניסיתי הכל לחשת ניסינו הכל", וככה עברת מאח לאחות וחיזקת את כולנו, היום אני חושב מי חיזק אותך אבא ? איך לא חיזקנו אותך?!! .

למחרת כבר נקבעה ההלוויה למחרת כבר היה אוהל בגינה ואוכל ועזרה ווווווו הכל ארגנת במהירות אפילו את מקום הקבר בחרת .

בגשם שוטף הכנסנו את אמא לתוך האדמה העיניים של כולנו נקברו יחד איתה האור והלובן נכבו בעיניו המראה הקשה שבר אותנו לרסיסים, אבל כשאני משחזר את הרגעים אני פתאום נזכר בך מחלק אנשים וחברים לכל אחד מאיתנו, שישגיח אלינו במבט בוחן ומסמן מתי להגיש מים לילדים שממררים בבכי מתחת לשמיים סוערים וגשם שוטף ,שלא הפסיק לרגע.

במהלך השנה החזקת את כולנו קרוב אליך צמוד התפרצויות הזעם כאב או דמעה מיד מצאו אותך באזור, אתה פשוט דאגת להיות ערני למקרה שאחד מאיתנו פתאום יחוש כאב או עצבות פתאומית לשם התייצבת ולקחת את הכאב מאיתנו למקום אחר .

במשך השנה חשבנו שאנחנו דואגים לך לאן אתה הולך? מתי חוזר? ואיפה אתה אוכל? אבל בסוף התברר שאתה חופר אצלנו עובר בין הבתים בשישי שבת פותר בעיות ומסיר דאגות .

זה לא שלא היית ככה כל הזמן פשוט הצל הגדול של אמא הסתיר את זה, אבל עכשיו הסרת את הכפפות והפכת לאבא במשרה מלאה, נכון בילדות אמא טיפלה והחליפה והלכה והושיטה, אבל היו דברים שרק אתה יכול לעשות, לעולם לא אשכח את הפעם שהסעת אותנו לבית הספר הייתי בכיתה בֿ' אני חושב, ובדרך ראיתי דרך זכוכית הרכב בחצי מבט נער שהכה אותי יום קודם שהיה בערך בכיתה ו', ״למה נבהלת?”, פנית אלי תוך כדאי נסיעה, שלו שישב מאחורה צעק ״אבא אתמול הוא רדף אחרי ארז״, הרכב נעצרבו במקום , מיד ירדת מהרכב תפסת את הילד בצוואר כאילו היה סמרטוט הבאת אותו לתוך החלון הרכב" זה הבן שלי קוראים לו ארז אם תיפול שיערה מראשו תזמין אמבולנס, כי שאני יגיע אתה תצטרך אחד שמעת!! "תוך כדאי ניעור קל הנהן הילד בראשו, ומאז הילד שאני זוכר את פרצופו אבל לא את שמו דאג לשמור מרחק גדול עד מאוד ממני .

כזה אבא מגן שומר ודואג כמו שרק הוא יכול. במהלך השנים כשהתבגרתי והתחלנו לעבוד ביחד למדתי לקרוא את השאלה הבאה שתשאל ואפילו את התשובה הרצויה, כל זה במבט שעבר בנינו בעיניים, אתה למדת להודיע לי מתי אני חולה רק לפי מבט חטוף שהעברת על פני, ופתאום עכשיו אתה מובס לא מצליח לתקן את אמא, לא מצליח למצוא פתרון למחלה שלה, לקושי שלה, ולסבל שלה, הפכת מבעל קשה ומפונק לבעל תומך ומפנק בין לילה, יוצא למסע קניות בקניונים בימים שהתרופה איפשרה לאמא לעמוד על הרגלים, ואפילו החזקת לה את התיק בכניסה לחנויות היוקרה ובין סט טיפולים כימותרפיה לסט טיפולים הגשמת לה חלומות בעולם, באחת מהם הייתי נוכח שייט תענוגות באונית הפאר הגדולה בעולם בשבילה זה היה טיול חלומות היא הים והשמיים, אבל בשבילך זה היה כלא גדול כי היא לא יכלה לשבת בשמש להשתזף או לשכשך בג'קוזי או בבריכה ואתה הלכת אחריה לאורכה ולרוחבה של האוניה במשך שבוע ימים, כי רצית שהיא תהיה מרוצה ותעביר ימים של אושר, כלפי חוץ היא חייכה, אבל אני יודע שהיא בכתה והייתה עצובה, כי היא כבר הבינה שזה הפעם האחרונה שהיא פה, זה הפעם אחרונה שהיא שטה ושהיא קונה ושהיא מול הים ושהיא רואה מופע ואתה ישבת ועודדתה אותה והסרת כל אופל של מחשבה שהתעורר אצלה פתאום.

אז אחרי המלחמה הקשה נשארתה לבד, הפכת לאמא ולאבא של כולנו, אבל לבית היית חוזר לבד לזיכרונות, אל הקירות הלבנים עם התמונות הישנות לבדידות של הבית ללבד שלך, הגדולה שלך שלא הרגשנו שנשארת לבד, שבור ואולי בודד לא שידרת אפילו פעם אחת אותות מצוקה, ואנחנו היינו עסוקים בליקוק הפצעים שלנו שלא הרגשנו שכבר בשבעה עברת בינינו אחד אחד ואפילו לחשת בדיחה פה ושם, דחפת חיבוק כזה או אחר וחזרת על המשפט ״לא אתם מסכנים מסכן מי שלא ממשיך איתנו״!!, כן אתה צודק אבא, אבל אתה פה אתה איתנו אז ממך אנחנו מצפים שתהיה שתשמור על עצמך על המשקל, על הבריאות כן על תאכל הרבה בשר או שומן כן תעשה הרבה ספורט כן תעשה בדיקות שנתיות כן כי רק ככה תשמור על האכפתיות שלך כי אין אין לנו משהו יקר יותר עכשיו..... ממך .

ואני מצפה שתחייה כאילו אין מחר, תהנה מהכל מה שהחיים נותנים לך, תסתכל על המשפחה פה מסביב זה שלך ותהיה חלק ממנה מהנכדים נשארו בלי סבתא ואותה לא ניתן להחליף אז בבקשה תמשיך לחבק אותם ולפנק אותם כי הם זוכרים אותך, כי אתה פה, כי אתה חשוב לנו להם וגם הם רוצים להמשיך לראות את החיוך שנמרח לך על הפנים שאתה מאושר כשאתה מחייך מן חיוך קשוח כזה שמיד עובר לסביבה אבא אני אוהב אותך!!! .

אבא

שלומי שבת

אבא, חבר אמר לי לכתוב טור עליך

על כל מה שראיתי בפניך

על השלווה ללא מילים

הניחוחות והצלילים

הכל היה כל כך יפה בעיניך

אבא, זכרונות מהעבר לא עוזבות אותי

את כל הטיולים והחגים שאיתכם חגגתי

איך שראית אותי גדל

עם המבט המאושר

והחיוך המתחבא בין שפתיך

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח

אני הלכתי וניסיתי לנצח

ולא תמיד הבנתי איך

כי לא הכל הולך

אני שונה ממך אבל מאד כמוך

אבא, הבית הישן מזמן בודד הוא

עברנו, התקדמנו, השתנינו

וממלאים את החסר

בפרצופים דומים יותר

למה כל אחד חושב שחסר לו

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח

אני הלכתי וניסיתי לנצח

ולא תמיד הבנתי איך

כי לא הכל הולך

אני שונה ממך אבל מאד כמוך

אבא, הזמן עבר ולא דיברנו

אבא, האבל גרם לי להשתתק קצת

אבל גרם לי להבין - אתה שייך לי

כמו שאני שייך לך

כמו שאני אוהב אותך

בוא לא נשמור בפנים יותר ונדבר

אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך

קצת עשיתי שינויים

חזרתי.....התגעגעתם? אני כן...... מה לא מגיע לי חופש קצת? אוויר? לא כל יום אני בגיל .....40

יום הולדת 40

להיות בן 40 כמה שניסיתי להתעלם מזה, לדחוק את זה לפינה, לכבות את האור, להסיט את המחשבה אבל...קיבינימט כלום לא עזר הוא הגיע ועכשיו הוא פה, נמצא סביבי יושב בתוכי וכנראה שהוא לא מתכוון לעזוב ב-10 שנים הקרובות.

נולדתי אחרי שמירת הריון קשה בבית חולים "העמק", אי שם בשנות השבעים עמוק לתוך מלחמת יום כיפור. מזג האוויר באותו היום היה קריר, גשום, אפילו סוער, השמיים כבר בישרו לעולם על הגעתי ומאז בכל שנה חגגתי יום הולדת כשגשם שוטף מטפטף על החלון ומרטיב את השדות. באותה תקופה הוריי גרו בגבעת המורה, לבוש ועטוף במיטב הסריגים והשמיכות הוברחתי מבית החולים מהקור העז של ינואר לבית הוריי.

הכי מעצבן בגיל הזה זה המזל טוב של האנשים והמבטים של המשתתפים בצערך שהגעת, כן הגעת אפילו שלא התכוננת הגעת, כולם מגיעים לשם אז עכשיו תורך.

להגיע לגיל הארבעים בילדותי ואפילו בבגרותי נראה היה בדמיוני כאילו אני יהפוך לאדם שמן כבד שהבטן נשפכת לו מהצדדים, שמנשף קלות למראה חדשות הספורט או מעלייה במדרגות. מי היה מאמין שבגיל 40 אני יתחיל לרוץ?, מי היה מאמין שאני עדיין שוקל כמו בגיל 20?, מי היה מאמין שאני אנסה ללמוד ענפי ספורט חדשים כמו אגרוף תאילנדי?, מי היה מאמין שבגיל 40 אני יעריך את החיים, יזיל דמעה מסרט עצוב, ילמד לאהוב, לחבק, יתגעגע לנשק, מי היה מאמין שבגיל 40 אני עדיין אוהב?. נכון שבגילי "המופלג" אני אמור לשמוע שירה בציבור, אבל במקום זה אני נוסע לברצלונה לראות הופעה של בון גובי ומקפץ כמו ילד מועדונים, מי יאמין שאני ישמע ברוס ספרינסטיין בפול ווליום ויעשה תנועות מול המראה של רוקיסט שהרגע חגג 21

להיות בן 40 זה להקשיב למילים של השירים ולא רק למוזיקה, להיות בן 40 זה להבין שכל יום אתה לומד משהו אבל בסוף תמות טיפש.

נכון שבגילי אני אמור להגיד ניסיתי הכל !!!!! אבל לא ניסיתי סמים ואני גם לא מתכוון לנסות, לא עישנתי סיגריה רגילה ואני גם לא מתכוון להתחיל, שנים דמיינתי את הקעקוע שאני יעשה על הכתף אבל תמיד קיבלתי רגלים קרות, אני לא מבין מה זה הרעש הזה "טראנס" ולמה כולם רוקדים אותו.

לפני 10 שנים הפכתי לאבא ומאז אני איש אחר, לפני 10 שנים קיבלו חיי תפנית ואחריות כבדה בדמות שלושת ילדי, החיים שלי, האהבה שלי, תחלית חיי ומאז האהבה אליהם היא העיקר והמטרה שאליה אני מכוון .

להיות בן 40 זה לנסות להתאפק כשמישהו דוחף אותך אבל לא כשמישהו עושה את זה לילד שלך, זה לדעת מתי לוותר ומתי לעמוד על שלך. להיות בן 40 זה לגלות מי חברים שלך ומי ״חברים שלך״, זה לדעת להבדיל בן טוב לרע, להיות בן 40 זה לדעת שסקס הוא לא בשביל לרוץ ולספר, זה לא שלוש תנוחות ושסקס זה טוב אבל להתנשק תוך כדי ולהתחבק חזק אחרי זה יותר חשוב ויותר ממלא זה...כן בגיל 40 לסקס יש משמעות אחרת.

להיות בן 40 זה לדעת שלא לכל הזוגות יש חיים ורודים, זה לדעת שבכל בית ולכל זוג יש סוד שהם מחביאים בתוך הקירות, זה לדעת לכבד את בת הזוג ולתת לה את המקום שלה, זה לדעת מתי לחבק אותה לנשק אותה ומתי לתת לה אוויר, זה לדעת לקרוא לה בעיניים כשהיא במצוקה או שהיא במצב רוח חם.

כל כך הרבה עברתי ב40 השנה...גמרתי בית ספר או יותר נכון גמר אותי בית ספר, פתחו לי תיק במשטרה, התגייסתי ליחידה קרבית רציתי מובחרת אבל אחרי שנתיים בקרבי מצאתי את עצמי מדריך בצה”ל. אהבתי, נפרדתי, כאבתי, צחקתי ושוב התאהבתי, התחתנתי, התחלתי לצנוח בימי שישי צניחות חופשיות, אבל כשנולדו הילדים החלטתי שאין טעם להתגרות בגורל, עבדתי בכל מיני עבודות, בכל מיני מקומות, גיליתי שאני אוהב להיות במים, שונא להתסכל על השמיים, לא חותם ערבות לאף אחד, אוהב להסתכל שמשהו יפה עובר לידי אישה או בניין או חולצה, זה לדעת לעריך חברות אמיתית זה לדעת להגיד תודה זה לדעת להחזיר טובה.

אני כבר בגיל 40 אבל אמא שלי לא זכתה לראות אותי בן 40 , גם לא התקשרה ראשונה ואפילו לא אחרונה, בכיתי מכל הלב כשנפרדנו ועכשיו אני בוכה בתוך הלב אל תוך הכר מול התמונה של מסך הסלולר.

אני בגיל 40 הספקתי לחרוש את אמריקה, לסייר במקסיקו בלונדון ובפריז בתאילנד ברפובליקה הדומיניקנית, עשיתי שייט באוניות ענק, הורדתי את השקדים, עשיתי כפתור באוזן, צנחתי ממטוס, נסעתי בטנק, עשיתי טיול טרקטורונים ומסע אופניים.

אני בגיל 40 ואני עדיין חולם על לצלול עם כריש לבן באוקיינוס, לא ריחפתי בכדור פורח, לא הוצאתי רשיון לטייס, לא ביקרתי בדרום אפריקה, יפן ואוסטרליה, לא עשיתי הליכות ארוכות עם אבא ולא ישבנו לקפה מול הים, לא נסעתי למסע ג'יפים של גברים במדבר סהרה במרוקו ועוד לא גרתי מול הים.

היו ימים קלים, היו ימים שנשברתי, היו ימים שצחקתי, היו ימים שבכיתי, היו ימים שזכיתי, היו ימים שהפסדתי, היו ימים שרציתי לשכוח, היו ימים שרציתי לזכור, היו ימים שחשבתי שהכל נגמר, אבל בסוף התגברתי והיו עוד ימים כאלו וכאלו אבל כשאתה בן 40 אתה כבר יודע מה לעשות !!!!!!