כל אדם עובר במהלך חייו בתים, ובכל בית אתה משאיר קצת מעצמו ויוצר זכרונות שילוו אותו במהלך חייו, " מה שתראה בבית זה מה שיוביל אותך לאורך החיים ״ יעקב שדו .

בקצה הרחוב מאחורי שער ברזל גבוה עומד הבית שגדלתי בו, זה לא בית גדול ומפואר זה בית קטן וחם מלא בחום ובזכורנות .

בבית שגדלתי בו השארתי חלק מעצמי ובתוכו עיצבתי את האישיות שלי, בבית למדתי את סודות החיים, למדתי חוקים ,קיבלתי גבולות, ראיתי מה משמעות אהבת הזולת ונטינה מה כוחה, בבית למדתי על חשיבות המשפחה וחשיבות היותה מלוכדת .

בבית שגדלתי בו היו ימים יפים יותר וימים יפים פחות , קירות הבית מכילות בתוכם סודות כמוסים וצחוק מתגלגל, צעקות גדולות ומילים קטנות, בבית החליטו החלטות גדולות ונסגרו פינות קטנות .

לראשונה שם גיליתי מה זאת האהבה?, הרבה פעמים היא אפילו התחילה שם, בדרך כלל בתוך הבית בפינת החדר מתחת לשמיכה גליתי מקומות חדשים בגופה של אהובה מאחורי קירות החדר התחילו סיפורי אהבה מרתקים שלי וכאלה שרק עברו לביקור מהיר.

לבית הזה חזרתי אחרי יום קשה להתחבא ואחרי יום מצויין להתרברב. הבית היה מקלט כשנפלו טילים מעיראק, הבית היה החופשה אחרי טירונות קשה, אבל תמיד תמיד היה בו נחמה וארוחה חמה, חיבוק, תשובה או פתרון תמיד, בבית מצאתי מפלט מפני הלא נודע.

בבית הזה המצאתי את מיטב התעלולים שלי, בבית הזה אכלתי את האוכל הכי טעים, האוכל שלעולם לא אזכה לטעום שוב האוכל של אמא .

בית שגרתי בו היתה גינה גדולה מאוד, אבל הזמן והכבישים והבתים של השכנים הכל הלך והתכווץ נשאר שם כביש במקום גינה וספסל במקום עץ תפוזים, אחרי שנים עברתי ממנו יצאתי לדרכי לבית שלי לחיים אחרים, אני זוכר עזבתי במהירות ולא הרגשתי שזה סופה של תקופה, כי תמיד ידעתי שיש לי לאן ליפול לאן לחזור גם אחרי ימים של מלחמה ומריבה תמיד חזרתי לקבל עצה ולתכנן את המהלך הבא בקרב, ישבתי שם שעות לחפש תשובות וחזרתי רעב לטרוף את העולם .

אבל אז אמא נפטרה והשאירה אחריה בית עזוב בודד ושקט, התמונות על הקירות נשארו כמו שעזבה אותם, הכלים במדפים נשארו בדיוק כמו שהיא אוהבת, המקרר מלא כל טוב, הארונות מלאים באספקה בשביל מלחמה מסכין גילוח ועד קופסאות שוקולד, אבל משהו השתנה בו הרעש הפך לשקט, השמחה הפכה לדממה, העצים עייפים מפירות שאף אחד כבר לא קוטף, הריחות מהמטבח של מיטב הבישולים הפכו דוממים כמו רגע אחרי בשורה רעה .

במשך שנים לא הבנתי את האחים של אבי על זה שהם מכרו את הבית היפה של סבא וסבתא שלי, את הגינה המדהימה שסבא חרש וניקה, את זכרונות הילדות שלהם ושלנו, העץ הראשון ששתלתי, עצי השסק שטפסתי וכששאלתי ענה לי אבא לא יודע אף אחד לא רצה לגור שם, אף אחד לא רצה לחזור לשם, זה היה לי כל כך מוזר כל כך אבסורדי והיום שנים אחרי אני לא מצליח לעבור את הדלת שעברתי מאות ואלפי פעמים במהלך חיי בלי שהעיניים יתמלאו דמעות, אני לא מצליח לשבת על כיסא בלי שחנק ירד בגרון לאט לאט לכיוון הלב והשרירים .

מה קרה שאחרי כל השנים, אחרי כל הימים, אחרי כל הלילות בין לילה אני מרגיש זר בבית שבו הרגשתי הכי בבית??!!!.

מתאים לי לשבת בבית ילדותי מול צלחת קוסקוס מלאה בכל טוב, ואז פתאום להרגיש את אמא נוגעת בי מאחורה ואומרת נרדמת מול הצלחת מה קרה? נבהלת "סמלא " מה חלמת ? אתה בסדר ? ….ואני אחייך, אמא איזה חלום היה לי עצוב, ממש סיוט את הלכת מהעולם ונשארנו לבד, אני אבא והאחים חלמתי שנה שלמה.. מזל הערת אותי לא רוצה לחזור לזה שוב !!..

ל"ג בעומר

אנשים שואלים אותי מה זה הסוגרים אז כל מה שבסוגרים (מחשבות פרטיות אז שישאר בנינו).

מפורסם קצת באיחור אבל בעצם אף פעם לא מאוחר .

השנה הדתיים נורא דאגו שאנחנו החילוניים נדליק אש בשבת (חס וחלילה), הפחד שלהם שנתלהב להדליק את מדורות החג טרם יסתיים השבת, אז למען שמירת השבת הם החליטו לדחות את החג ליום שלמחרת (ראשון), ככה הם יהיו מודאגים פחות שנשבור את השבת ואנחנו נהיה ממושמעים יותר (למרות שיאיר הבטיח שהם לא ישפיעו עלינו יותר ), אחרי ששיגעו את המדינה ולחצו על משרד הדתות, הציקו לרב עובדיה, הפריעו לראש הממשלה והעירו את האלוהים משנת צהריים הכל בשביל לדחות את החג ליום ראשון.

וככה אחרי לחץ מתון (ממש) הוחלט לדחות את החג לנו החילונים, אבל כנראה שדבר אחד הם שכחו ….... לעדכן את עצמם והם חגגו בכל הארץ במדורות מרשימות והכל במוצ"ש וככה השנה נחגג ל"ג בעומר פעמים יום לחילונים ויום לדתיים.

בשבת התקשר אליי רענן להתעניין אם אני יכול לוותר לו מלעבוד ביום ראשון בערב וככה הוא יחגוג עם ילדיו את החג מול המדורה, כי הוא לא יספיק בגלל העבודה (ממש רק רמז לי שאם במקרה אני עושה מדורה הוא פנוי), אז ככה הוחלט באופן ספונטני (ממש הכל כבר היה מוכן רק לא נעים שכחתי אותו) לעשות מדורת ל"ג בעומר לילדים (כן לילדים ממש !!!!….לא בושה, זה לנו המבוגרים).

מייד יצאנו אני והילדים לאסוף עצים רק שלצערנו ילדי המושב לא השאירו אפילו עץ אחד בנוי בתוך משטח של 400 דונם חקלאי של מושב דבורה .

אז כדי לא לבטל את עניין המדורה החלטנו לעשות סדר פסח לרהיטים, אז הוצאנו את כל הספות הישנות, השולחנות השבורים והמיטות הישנות (ממש על מי אתה עובד הקוראים לא מטומטמים), תפסנו פינה נקייה מעשבים, עשינו מעגל אבנים גדול, סידרנו את מיטב הכיסאות הישנים במרכז וחיכנו לשלושה כוכבים שינצנצו בשמיים (פחחח ממש הצחקת חצי מהקוראים), לקחנו עיתון מקומי (לא אינדקס אותו אנחנו שומרים לספריה של הבית -שירותים שם יש שקט ואפשר להתרכז) והדלקנו את העיתון ועם הלהבה הדלקנו את המדורה.

רענן שהגיע עם אישתו "ר" (עורכת דין אין לעיתון כסף לתביעות) דאג להביא איתו בשרים וירקות וואוו... (רק פיתות) וככה התחיל ל"ג בעומר 2013 במיוחד בשביל הילדים (ממש).

זכרונות …..אני זוכר כשהייתי ילד בערך בגיל של הילדים שלי היינו מתחילים את ל"ג בעומר בפסח, מפסח היינו פושטים בלילות על כל אתר בנייה ועל כל עמדת סדנאות של הצופים, כבר במהלך החורף היה מסומן כל שכן עם קמין כמטרה מיידית לריקון.

היינו עושים מדורה ענקית יושבים כל הלילה מספרים בדיחות וסיפורים מפחידים, אוכלים תפו"א שרופים, עושים על האש, סטייקים ופרגיות ומנסים להישאר ערים לאור המדורה לפחות עד הבוקר .

אחרי שעה קלה שלפתי (בקושי רב נשרפו כל השערות בידיים )את תפו"א הלוהטים מהמדורה הגשתי אותם למרכז השולחן "בתאבון תתפנקו ילדים " הכרזתי …..מיד התחילו התלונות "תפו"א אדמה שרופים...אבא זה שרוף"...נכון זה אנחנו שרפנו. ניסיתי לשכנע את הילדים אבל זה כל הכיף לאכול, "אבל זה שרוף וחם".. רק עם מלח אפילו הקליפה טעימה, אבל כלום היחידים שאכלו זה אנחנו המבוגרים שהתענגנו לנו על כל ביס כמו ילדים בבבבב בל”ג בעומר .

הבן של רענן החזיק לשנייה את התפו"א והתלונן "תחזירו את זה בבקשה לשף!! ביקש הפספוס זה שרוף וצירף אזהרה: אמא שלי עורכת דין ואני מצפה לפיצוי!, איך פיצוי? לא שילמת, זה בחינם! אני ואבא שלך כבר שעתיים עומדים מול הגריל בעיניים דומעות ונזלת על הפנים..ואתה יושב פה מול המדורה ועוד מתלונן!!!! .

ניסיתי לעודד את הילדים, אפילו הסכמתי שיזרוקו קרשים למדורה (נראה לכם הכל באישור ) אבל כלום, הילדות שלי ישבו על השולחן והעלו תמונות לפייסבוק וכל חמש דקות רצו לטלויזיה בבית לראות עם התחילה התוכנית שלהם " 6 טוס " והבנים, כמו בנים שיחקו בצד במי יותר חזק ומידי פעם עשו צעד נועז וזרקו איזה קרש קטן למדורה וברחו כמו איזה זוג סיסיות. "כל אחד שיזרוק משהו שמפריע לו לאש...” צעקה הבכורה שלי (איפה אמא? איפה אמא? )בדיחת קרש.

בעוד יושבים הילדים מול המסך (המדורה) המשכנו אני ורענן לעמוד מעל הגריל ולהכין להם ארוחת בשרים משובחת כמו שרק אנחנו יודעים להכין (אני, רענן רק ניפנף), הבאנו את מיטב הבשרים לילדים שלנו : אנטריקוטים, שיפודי פרגיות ונקניקיות מרגז'. אחרי מאמץ קשה ועיניים צרובות הבאנו למרכז השולחן את מיטב הבשרים, אבל להפתעתנו הילדים כמו ילדים ביקשו כנפיים ורצוי מתוקות, כנפיים מתוקות? התעצבנתי, הלו ל"ג בעומר. הלו אתם נורמלים עם שימשון הגיבור היה רואה את זה הוא היה חותך את השיער כבר בגיל 3 .

השעה כבר 21:30 בערך שעה וחצי - שעתיים מאז שהדלקנו את המדורה "אבא אני עייף" התחיל הקטן להתלונן, ילד זה בשבילך כל זה...... ניסיתי להסביר (על מי אני עובד זה בשבילנו), העיינים שלי נהיו אדומות לא, לא מכעס מעשן. הכנסתי עוד משטח עץ לתוך האש בקרירות (התלהבות של ילד בגיל 18) ישבנו על שולחן האוכל אני ורענן מסתכלים על האש בוערת ומבינים שנשאר עוד כמה דקות עד שהילדים יבקשו לישון ואז יגמר לנו הכיף, יושבים ושותקים מול הלהבה הגדולה עם בקבוק בירה קרה ביד ומתחילים להבין של"ג בעומר זה לא מה שהיה, אנחנו לא נחזור לגנוב עצים ולעולם לא נצליח להעביר את הילדות שלנו ואת החויות שעברנו כילדים בל"ג בעומר לילדים שלנו, הזמנים השתנו הדור התחלף וכנראה שבשנה הבאה תהיה אפליקציה של מדורה והילדים ישבו לידה ישירו: "אש אש מדורה תחתונים של בחורה" וילכו לישון …...

[email protected]