כו, גם אני רוצה מעט תשומת לב!

עד שלא תבוא התגובה שתרצה אותי- הבלוג סגור לאלתר.

את יום הלימודים הזה, אני מניחה שלא אשכח לעולם. אומנם לא קרה בו דבר מיוחד, אך בחיי לא עבר בכזאת מהירות ופשטות.

עם סיום בית הספר נסעתי באוטובוס, היישר לביתי. התקלחתי והתארגנתי נמרצות, מתלבשת יפה אל מפגש האיחוד המיוחד.

בדלת, עצרה אותי אמא בקריאתה:

-"לאן את הולכת?"

-"אל בית החולים, לטל, רוצה להצטרף? אה לא, שכחתי את בעצם הדחקת מי זה, לא ככה?" אמרתי בקור רוח והתקדמתי אל דלת היציאה, אך אמא לא נרתעה מהתנהגותי וקראה לי בשנית.

-"את לא חייבת להיות כל כך מגעילה אלי"

-"למה, את חושבת שאת ראויה ליחס אחר אחרי איך שהתנהגת אלי?"

-"אני בכל זאת אמא שלך, אני לא חייבת להזכיר לך את זה" האמת, ידעתי שהיא לא צריכה להזכיר זאת בכלל, מכיוון שמצפוני עשה זאת כבר בעצמו. נותרתי קרועה לשניים, חייבת לבחור צד במשפחתי המצומצמת, ולא, אמצא עצמי לבד.

-"אני מצטערת " אמרתי, עוצרת את הרגשנות שעמדה לפרוץ בי ואיתה יחד גם הדמעות.

-"זה בסדר"

-"לא אמרת כלום לאבא, נכון?"

-"מה את חושבת, שאני עד כדי כך ממהרת לבצע פה משימת התאבדות?" היא נאנחה בחיוך עצוב "אל תדאגי, סודך שמור אצלי"

-"תודה" ניגשתי וחיבקתי אותה. נמאס לי להשאר לוחמנית כלפיי כולם. 'גם לך מותר להישבר לפעמים' הזכרתי לעצמי.

-"אולי בכל זאת תבואי איתי לטל? הפעם אני לא צינית"

-"עדיף שתלכי לבדך, את כבר ילדה גדולה. רק תספרי לי איך היה, טוב?"

-"טוב" חייכתי אליה, ויצאתי מהבית. בחוץ פגשתי את מיקי ונטלי, ויחד נסענו.

                                                *   *   *   *   *

-"איך אמורים להתנהג שם בכלל?" שאלתי בדרך.

-"נטלי, הם סך הכל אנשים, לא מוטציות" פנה אלי מיקי.

-"וגם אל תשכחי שאנחנו באנו רק בשביל לפגוש את טל, לא אף אחד אחר" הוסיפה רעות.

יצאנו מרכבה של רעות, ונכנסנו אל שער בית החולים הגדול.

המשכנו ללכת, חוצים שביל ארוך שלא נגמר ומצידיו נפרש אלינו דשא. כל אותו הזמן הייתי שקטה, והלכתי בצעדים קטנים, מפחדת ממשהו שבעצמי לא ידעתי מה.

נכנסנו אל המבנה ובדיוק אז...

-"אאוץ'!" קראתי.

-"מה קרה?!" קראה בבהלה רעות וחזרה אחורה אלי.

-"נפלה לי כל הסוליה של הנעל, ובכלל כל היום המעצבן הזה החליט שהוא נגדי!" יללתי.

-"זה כל הביג דיל?" לגלג מיקי ואני שלחתי אליו פרצוף עצבני.

-"אני לא מבינה מה יש לך היום. מאז שנסענו לכאן את לא את. איפה הנטלי שאני מכירה, בעלת הבטחון העצמי, שלא איכפת לה מנעל קצת קרועה, איפה היא?" רעות ניסתה לעודד אותי.

-"הלכה לתלות את עצמה" עניתי.

-"תסלחי לי שאני לא מאמינה לקשקוש הזה" היא צחקה. "טוב, את יכולה להתיישב כאן באיזה ספסל. מיקי ואני נלך לדוכן הקבלה. נקרא לך אם יקרה משהו"

הם הלכו ואני נגשתי צולעת לאחד מהספסלים שהיו קרובים והתיישבתי.

'תפסיקי להתנהג כך! אין לך מה לדאוג, או לפחד!' המשכתי להגיד לעצמי משפטים בסגנון, מתנתקת מהמקום בו אני נמצאת.

-"שלום" התיישבה לידי לפתע נערה קטנה בעלת שיער דליל, לבושה בחלוק בית החולים ורזה. מאוד רזה. שלד ממש.

-"היי" ניסיתי לחייך בנימוס.

-"את חדשה פה?"

-"לא, באתי לכאן עם חברים. אנחנו באנו לחפש את...עזבי, סיפור ארוך"

-"אה, אוקי" נשמע ממנה קול אכזבה.

-"איך קוראים לך?" שאלתי.

 -"הדס" היא אמרה בשקט "ושמך?"

-"נטלי" לחצתי את ידה והרגשתי את קור גופה.

-"בת כמה את, הדס?"

-"שש עשרה וחצי"

-"מה?! לא הייתי נותנת לך יותר מארבע עשרה" אמרתי מבלי לחשוב, וכמובן שלאחר מכן רציתי להעיף לעצמי סטירה על החוצפה שלי.

-"זה בסדר, אני יודעת שאני מגעילה אותך" היא ירתה לפתע ואני השתתקתי.

-"את לא מגעילה אותי" עניתי לבסוף, בטוחה בעצמי והיא הסתכלה עלי בפליאה.

-"את לא חושבת שאני מכוערת? שמנה?" היא שאלה בזלזול. ידעתי שאם אגיד את האמת אבד לי הסיכוי נגדה.

-"לא. אני לא חושבת שאת מכוערת בכלל, ואפילו לא שמנה"

היא סקרה אותי, מכף רגל ועד ראש, בוחנת כל תנועה קטנה שלי. לבסוף הורידה מבטה.

-"רוצה?" היא הגישה לי מסטיק.

-"תודה" לקחתי אותו מידה והתחלנו לדבר: גילינו תחומי עניין משותפים, מוסיקה ששתינו אוהבות ולבסוף ניראו גם כמה סימנים ראשונים של חיוך על פניה. הצלחתי כמעט ולהתעלם לגמרי ממראה.

-"הדס, את צריכה ללכת לאכול עכשיו ארוחת ערב" ניגשה לעברינו אחת המטפלות.

-"זה האוכל שלי" היא הראתה לה את קופסת המסטיק אותה הגישה לי. לא האמנתי שהיא רצינית.

-"אנחנו לא נכנסות לזה שוב, בואי עכשיו"

-"אני לא רעבה" היא אמרה בשקט.

-"לא שאלתי אותך אם את רעבה, את צריכה לאכול"

-"אני עייפה! כואב לי הראש! אין לי כח לאכול!"

-"אני מבקשת ממך לבוא" המטפלת נשארה בטון דיבורה השקט, כמו רובוט מזויף. כמעט ואני הרמתי עליה את קולי, אבל הבנתי שזה כבר מחוץ לענייני.

-"תעזבו אותי!!" הדס קמה ממקומה "היה נעים להכיר אותך נטלי" פנתה אלי והתרחקה, כאשר המטפלת עוקבת אחר צעדיה המהירים.

-"מה זה היה?" שאל אותי מיקי מיד. הוא ורעות התקרבו אלי מאותו הכיוון אליו הלכה הדס.

-"עזוב, כלום" עניתי "מה קיבלתם?"

-"בקושי רב, לא הרבה בכלל" אמרה רעות "מישהי עכשיו אמורה להגיע אלינו, לתת לנו מעט פרטים, למרות שאם איך שמתהלים כאן, אין לי כבר צפיות" היא אמרה ושילבה זרועות. ראיתי עד כמה היא זועמת ומראה החמוד גרם לי לחייך מבפנים.

-"אתם קשורים לטל אברמסון?" ראינו לפנינו מישהי מבוגרת פונה אלינו.

-"אני אחותו. מישהו מוכן להראות לי אותו כבר? אנחנו כאן יותר מחצי שעה מנסים להשיג פרטים! וזה כבר ממש לא לעניין ש..."

-"רעות, להירגע" שמעתי את מיקי לוחש לה, ובכך גם סיים את דבריה.

 -"רעות?"

-"כן?" שאלתי, כשאני לא זזה ממקומי.

-"מה את עושה?" שאלה אמא, עדיין לא מאמינה בסיטואציה אליה נקלעה.

-"אני... את חייבת להבין" ניסיתי להתנצל.

-"להבין מה? שפרצת לפרטיות שלי בשביל... מה בעצם רצית לקחת משם?" היא ניסתה לעדן את המציאות כאילו מעשיי נעשו בתמימות, לכן חקירתה נעשתה בחשדנות, ולא בצעקות. לפחות בנתיים.

-"תעני לי" קולה הוגבר מעט.

באותו הרגע היו מספר שניות של שקט. למצב הזה לא תוכנן כלום, לכן לקחתי החלטה משלי.

-"אמא, יש משהו שאני רוצה להגיד לך" אמרתי בשקט.

-"אני מקשיבה"

-"אני... אני מחפשת את טל" ניסיתי לספר את הבשורה בצורה הכי פחות ישירה, כמובן שללא הצלחה.

-"מה? לחפש את מי?"

-"טל, הבן שלך למקרה ששכחת"

-"אל תזכירי לי מה שאני מנסה כבר לשכוח שנים. מה ניזכרת בו פתאום?" טון דיבורה השתנה לפתע בקיצוניות.

-"מה?" לא האמנתי שזו אמא שדיברה מולי. היה ניראה כאילו אבא התחבא מאחוריה ולחש לה את הדברים עליה לומר.

-"את שמעת אותי. אני לא רוצה שתכניסי לעצמך שטויות כאלה כמו 'לחפש אחר אחיך' "

-"אלו לא שטויות! ולידיתך אני מאוד רצינית בעניין"

-"את לא תמצאי אותו, ואת יודעת את זה! מה את חושבת, שאת יכולה לעשות כל מה שבא לך לבדך?"

-"גם נטלי ומיקי בעניין"

-"וזה ממש משנה את התמונה" היא אמרה בזלזול, האופייני בדרך כלל לאבא. ידעתי בבירור שהיא לא תשתף פעולה איתי, אך לעולם לא תיארתי לעצמי שהיא תגיב כך.

-"ומה יש לך שם?" היא הצביעה על המסמכים שהיו בידיי.

-"זה לא עניינך" שלפתי מבלי לחשוב.

-"אני מתערבת איתך שזה דווקא כן ענייני" היא ענתה כמו זר, כשביידי היו הדברים הכי חשובים לו והוא לא היה מהסס לפגוע בשביל להשיגם.

-"תביאי לי את זה"

-"לא!"

-"תביאי לי את זה! אני לא אחזור על זה שנית, רעות" קולה היה אף יותר מאיים.

-"ומה תעשי איתם?" שאלתי, מפחדת מהקרב לבוא.

-"יש לך עוד את החוצפה לשאול?!" היא התקרבה ומבלי לעפעף לקחה מיידי את המסמכים בכח וקרעה אותם לחתיחות קטנות.

-"לא!!!" כשנשמע צליל הקריעה פרצתי בבכי. הרגשתי כאילו הדפים הם טל וכל קרע שנפל לריצפה הקרה היה חלק מליבי, שנקרע ודימם גם הוא.

-"למה עשית את זה?!" המשכתי לילל מבכי. באותו הרגע חזרה אמא לשפיותה, כאילו רק עכשיו הבינה את תגובת מעשיה.

-"אין לך מושג, איזו תיבת פנדורה פתחת לעצמך עכשיו. את בסוף תתאכזבי, אל תגידי שלא הזהרתי אותך" היא אמרה ברוגע כשהדמעות בצבצו מתוך עניה. היא עזבה את החדר ברוגע, מותירה אותי לבד במאבקי נגד העולם. ניגבתי את הדמעות ומבלי לחשוב פעמיים יצאתי מהדירה וירדתי במדרגות קומה אחת.

-"מה קרה?! למה את בוכה?"

-"נטלי?! מה את עושה כאן?" התפלאתי לראות את נטלי פותחת לי את דלת דירתו של מיקי, כאילו היה זה הבית שלה.

-"אני עושה עם מיקי את העבודה בהיסטוריה, או יותר נכון, הוא עושה ואני משעשעת אותו, חלוקה הוגנת לא?"

-"כן, אבל למה פתחת את הדלת אם זה לא הבית שלך?"

-"כי היה צלצול, מה רצית שאעשה?" היא לא הבינה את כוונתי. אין מה לעשות, כנראה שלעולם לא תדע כבר מה זאת בושה או חוסר בטחון עצמי.

-"כמה זמן הייתי שם?" שאל מיקי לא מבין כשחזר מהשירותים וראה להפתעתו את נטלי ואותי בחדרו.

-"אוי לא התכוונתי כאילו לגרש אתכן, סתם צחקתי" הוסיף והחל להתנצל אחרי ששם לב לעיניי שעדיין היו אדומות.

-"היא לא בוכה בגללך! היא באמת נראית לך עד כדיי כך רגישה?" צחקה נטלי.

-"אוקי, נכון. אז מה בכל זאת מה קרה?" שאל ואני סיפרתי על הדרמה שהתרחשה, משתדלת לא להחסיר פרטים.

-"אז אפילו את המסמכים אין לנו עכשיו" נטלי קראה ביאוש שהתחדש אצלה חזרה.

-"אלא אם כן..." אמר מיקי.

-"אלא אם כן, מה?" שאלה נטלי, לא מבינה מה מתרחש.

-"הספקת?" הוא פנה אליי והנהנתי בחיוך.

-"נו, אז אין בעיה!" הוא קרא בשמחה.

-"וואוו רגע אחד!" עצרה אותנו נטלי משמחתינו. "תעצרו, תעשו רוורס, ותסבירו למוגבלת שלצידכם מה קורה. למה אתם כל כך שמחים אם אפילו את המסמכים הארורים אין לנו?!"

-"מי אמר שאין?" אמרתי לראשונה.

-"את אמרת שאין" אמרה נטלי בבלבול. לבסוף מיקי התנדב למלא לה את החסר במה שלא ידעה.

-"רעות סיפרה לנו על מה שקרה עכשיו, כשהיא ניסתה לשים את המסמכים במקום מבלי שאף אחד שם לב, ואז אמא שלה תפסה אותה. אגב, לא יכלת להיות זהירה יותר?"

-"תסתום, גם אתה לא היית מודע למה שקורה סביבך אם היית נתון בלחץ שהיה לי!" צחקתי.

-"נו, ואז אמא שלה קרעה את המסמכים ואנחנו בוכים עכשיו על מר גורלינו, למה לא ככה נגמר הסיפור המרתק שלך? לא שאני מתלוננת" החזירה אותנו נטלי לשלב ההסברים.

-"רעות בבוקר סיפרה לי שהיא הולכת לספריה לצלם את המסמכים שיהיה לנו עותק, כך נוכל להתקדם".

-"את גאון!" נטלי קפצה עלי בחיבוק.

-"תודה..." האדמתי מצחוק על התנהגותה הטיפשית.

-"רגע אחד" היא התנתקה ממני "למה אמרת לו ולא לי?" היא עשתה פרצוף נעלב.

-"כי לא ידעתי שהעותק הזה יהפוך לכל כך משמעותי. חוץ מזה שחשבתי שכן אמרתי לך, כנראה שהתבלבלתי..."

-"אבל אם ידעת שיש בנוסף לכך עוד עותק, למה הגבת בצורה הזאת?" התפרץ מיקי, שהיה מרוכז במחשבותיו ולכן התעלם מהשיחה הצדדית שניהלה איתי נטלי.

-"הצורה בה היא דיברה, התוקפנות שבה. אני יכולה להישבע שאם הייתי ממשיכה לסרב היא הייתה מכה אותי מבלי לחשוב פעמיים. פחדתי ממנה כמו שבחיים לא חשבתי שאהיה".

-"לא צריך אותה" אמרה נטלי "עם כל הכבוד שלה בתור אמא שלך, את ידעת שהיא לא תשתף פעולה".

-"עכשיו אנחנו לא צריכים להתעמק בזה, רק להמשיך הלאה". הוספתי.

-"אני מסכים" אמר מיקי.

-"כן, אבל בעצם, מה אנחנו עושים הלאה?" שאלה נטלי.

-"הולכים לבית החולים כמובן" עניתי.

-"טוב, בואו נחכה למחר, היום זה כבר מאוחר מידי" אמר מיקי. עליתי לביתי, רק בכדי לקחת תיק והלכתי לישון אצל נטלי. קצת ניתוק מהבית לא נראה לי דבר מזיק בהתחשב להיום.

בלילה לא הצלחתי להירדם. בהיתי דרך החלון בשמיים שזורי הכוכבים ובירח הכמעט מלא, במחשבה שמרחק המונה מספר שעות מפריד ביני לבינו, ושאם אהיה סבלנית, רק עוד קצת, אוכל לראותו כאשר יהיה הירח מלא לגמרי ויסמל את תחושותיי. לבסוף נירדמתי, כשחיוך גלוי מופיעה בשפתיי.

כך חשבתי, באמת ובתמים שאקבל את מבוקשי. מי היה יכול להאמין מה עוד צופה לי...