אשליות

גבותי הטיפה כהות לאומת השערי הבהיר.  אני בכיתה י' וכמו שהבנתם אני בדיכאון לאחר שהחבר הקודם שלי ניצל אותי,

 שכב איתי בגד וזרק אותי. אימי שעברה כל כך הרבה בחייה, אימי שיודעת מה הוא עצב, אימי שאמורה לאהוב אותי ולתמוך

בי ...עשתה ההפך.

אני נשארתי איתה, אני והיא בעולם הזה מנסות להשתלב מנסות לשכוח מן העבר המר שקבע לנו הגורל.

לפחות אני... אימי עדיין מסתובבת עם אותו המבט הקר, כאילו חייה נעצרו, אין לה בשביל מה לחיות. היא שחכה, שחכה

שאני עדיין בחיים, שאני פה ושאני צריכה אותה. בהתחלה הסתדרתי מעולה יכולתי לשמור על עצמי, אבל עם הגיל, כל יום

 נהיה יותר ויותר קשה, עד שהגעתי למצב שלא יכולתי יותר הייתי צריכה לקבל אהבה, עם לא ממנה ממישהו אחר.

ככה הכרתי אותו, את נועם... ידעתי שזאת לא אהבת אמת עוד מהתחלה, ידעתי שזה לא לנצח.. ידעתי שזאת הולכת

 להיות אהבה חד צדדית ידעתי שהוא הולך לנצל אותי אבל לא היה לי אכפת הייתי צריכה להרגיש אותו הייתי צריכה

 להרגיש מישהו סביבי.

הייתי זקוקה לחום ולאהבה הייתי צרכיה למגה של מישהו, הייתי צריכה מישהו שינשק אותי הייתי צריכה מישהו

 שילטף אותי הייתי צריכה מישהו שיומר לי כמה אני יפה כמה אני שווה שאני יכולה, שאני יצליח.

מישהו שיומר לי " אני אוהב אותך" לא היה אכפת לי עם משפט זה הוא שקר, הייתי צריכה לשמוע את  המילים

 האלו, כמו מנגינה נאימה לאוזניי. זאת הייתה אשליה ידעתי זאת אבל העדפתי ליפול לתוך עייניו היפות, להיכנס

 לעולם שלו לפנטזיה הזאתי , העדפתי לייצור אשליה מאשר לחיות את החיים שלי, נמאס לי להיות בודדה.

הוא עשה את זה, כל מה שהייתי צריכה הוא נתן לי.

הוא אמר לי כמה אני יפה הוא היה שמה חיבק ונישק אפילו הרבה יותר, הוא היה איתי בטוב וברע הוא היה

 איתי ברגעים הקשים, לא ציפיתי את זה ממנו, אני ילדה חכמה ידעתי שאני רק משחק בשבילו ידעתי למה

הוא זקוק לי לא בגלל מי שאני הוא היה זקוק לגופי, אך משום מה הוא היה איתי שמה בשביל לנגב את דמעותי ,

למרות שרוב דמעותי היו רק בגללו.

נפלתי יותר עמוק מי מה שציפיתי, נפלתי הרבה יותר חזק ממה שציפיתי, ידעתי שזה יבוא יום אחד אפילו שבליבי

תמיד קוויתי שיום זה לא יבוא, הוא בגד בי. לא מספיק בכך, הוא גם סיפר לי את זה, פנים מול פנים, סלחתי לו

אני זקוקה לו..אני לא יסתדר לבד בעולם הגדול הזה, הוא יותר מידי גדול ואני יותר מדי קטנה.

זה היה יותר מידי מאוחר הוא אמר שאני כבר לא יפה כמו שהייתי, שאני לא מספקת אותו, שאני כבר לא משעשעת

 אותו, לאחר שנתיים של התעללות וניחומים שבאו אחרי, הוא אמר שהכל נגמר.כן הפעם הראשונה שעשיתי את זה

 היה בגיל שתיים עשר, הפעם הראשונה שניסיתי סמים הפעם הראשונה שהרגשתי טוב...

שבוע שהייתי בבית, שלא יצאתי, שלא צחקתי, לא חייכתי, התחלתי להרגיש ריקנות בפנים הרגשה שפחדתי כל כך

להרגיש, אך ידעתי שהרגשה זו רחוקה מלהיות כמו של אימי.

להגיד לי להמשיך לחיות? להתבגר? לשמוע משהו כזה ממישהי שלא חייכה כבר שש שנים, ומה שהיא כואב 

 שהיא אפילו לא ניסתה לזייף חיוך בימים המאושרים שלי.

התאפרתי בכבדות כמו תמיד, זה נתן לי תחושה יותר טובה, תחושה שאני יפה. לבשתי סקיני גופייה לבנה ומעליה

חולצת בצפר כחולה להדגשת עייני, עגילי חישוק , ונעלי עקב.

לקחת את הילקוט שבו היה מחברת וקלמר ריק, מפתחות ופלאפון.

ירדתי במהירות במדרגות מנסה להתחמק מאימי,לפתע מבטי הצטלב עם מבטה. " סליחה" היא מלמלה .

תחסכי את זה ממני אמרתי לה בקול קר, היא הסתכלה עליי במבט הריק שלה, מבט אשר בגללו אף אחד לא

 יודע איך היא מרגישה. הסתכלתי לתוך עייניה מנסה למצוא בהם טיפת אהבה, ידעתי שאני לא ימצא.. נאנחתי ויצאתי

 מהבית בלי לומר מילה.

הלכתי לבית הספר, מילותיה אולי היו קשות אך מצאתי הגאיון בהם, אני צריכה להתמודד, אני לא רוצה להיות כמוה,

אני רוצה להיות מאושרת, המבט שלה ... כל פעם שאני חושבת עליו עוברת בי צמרמורת, שיסתכלו בעייני זה הוא 

מה שאני רוצה שיראו, עייני הם המזכרת היחידה שנשארו מאבי, עייני והשקיעה.

בחרתי בשביל הארוך, מרגישה את הרוח על פניי, נותנת למחשבות להתרוצץ בראשי, מנסה לייצור

 אשליה, הולכת בשביל הצר וייוצרת חיים, חיים חדשים, יותר טובים..