אשליות

שלווווווווםםםםםםםםםםם :)

אני לא יתחיל לקשקש לכם כל מיני תרוצים...

אני בבית החולים... מיום ראשון שהיה עד יום שלישי...

אז כמו שאתם מבינים אני רוצה לכתוב.. אבל אין לי איך ואין לי כוח אני

עייפה ומותשת...

מקווה תשתיבנו :)

פרק 4

הבנתי שלא הצלחתי, הבנתי שנישארתי בעולם האכזר, לא רציתי לפתוח את עיניי ולראות את גופי מחובר לאלפי מכשירים, למרות שכבר הצלחתי להרגיש אותם, העדפתי להשאיר את עיניי סגורות ולישון...

***

כך עבר לו השבוע, כל יום התעוררתי אך לא פתחתי את עיניי, העדפתי לישוון ולשכוח מהצרות.

***

שכבתי אם עיניים עצומות כמו בכל יום אחר בשבוע האחרון וחשבתי על החיים, מה יקרה לי,כשאני יצא מכאן, מה יהיה בחיי...

ואז זה קרה, הדבר הכי טוב אך מצד שני הדבר הכי רע , הרגשתי את

ריחו של נועם באפי, הרגשתי את ריחו ברחבי החדר, ריח מתוק ומוזר שהצליח להעביר בי צמרמות כל פעם מחדש.

הוא היה בחדר, למרות שלא שמעתי את הדלת נפתחת או נסגרת. הלב דפק בחוזקה, נישמותיי ניהיו יותר ויותר כבדות, לא זזתי ולא פתחתי את עיניי, כמה שלא רציתי לקום, ולצרוח, להגיד לו כמה אני שונאת אותו וכמה אני מצטערת על כל הזמן שביזבזתי, על הזמן האבוד, על הלב השבור, כמה אני מצטערת שהתאהבתי בו נישארתי במקומי.

כבר לא מאמינה באגדות , כבר לא ילדה קטנה, אך איך אדע שאני גדולה? אני כל כך צעירה כל כך שבירה, חושבת שאני יכולה להסתדר בעולם של גדולים

עולם של מבוגרים או אולי זה הוא עולם אמת? עולם בלי רחמים בו אתה צריך להגן על עצמך..

אולי בכל זאת אני ילדה קטנה. לא רוצה את העולמות האלה, לא רוצה אהבה לא רוצה להכנס לעולם הזה, אחרי הכל יש עוד תקווה. תקווה שאני עוד ילדה.

זה טוב נכון? יש לי עוד את הזמן שלי

יש לי זמן לגדול, זמן לשכוח, לסלוח וללמוד להאמין , באחרים ובסובבים אותי

ואז אולי ורק אולי אני אלמד ויוכל לאהוב שוב.

אך כשאני חושבת שאני יהיה של מישהו אחר

מישהו אחר שהוא לא אתה, מישהו אחר יואהב אותי

מישהו אחר יגע בי, מישהו אחר יבין ...

המחשבה משגעת אותי, הרגשה מוזרה, כאילו בלעדיך אין מחר, בלעדיך השמש לא תיזרח , היא תשקע ולעולם לא תחזור.

כשאתה איתי העולם מפסיק להסתובב, הכל נעצר זה רק אני ואתה וכשאתה רחוק,כשאתה לא איתי הכל אותו דבר ובאותו הזמן כל כך שונה.

למה אתה פה? בשביל מה? מה הולך לקרות? האם נחזור..? אני יודעת שזאת אשליה אבל אני כל כך רוצה אותך," תנשק אותי בבקששה......." חשבתי.. וכמה שלא רציתי לעשות זאת בעצמי, להרגיש את שפתיו נפגשות בשלי, להתחיל בנשיקה קטנה ולהיסחף לנישקה סוערת, להרגיש את חום גופו, את ידיו סביב מותני, את לשונו משחקת בשלי, את הטעם הממכר שלו, לא יכולתי.. קפאתי במקומי ולא זזתי.

בועתי התפוצצה לצליל הדלת הנתרקת.

לאחר שבוע שלם שלא פתחתי את עיניי, לא התקלתי ולא אכלתי, החלטתי לפתוח את עיניי.

"ראיתי יותר מכוערות" אמרתי לעצמי מנסה לשכנע את עצמי שאני לא כל כך מכוערת כמו שנראתי .

לחצתי על כפתור אדום שהיה לא רחוק ממטתי, תוך פחות מדקה אימי הייתה בחדר.

"אלושקה אני שמחה שאת בסדר" היא אמרה בזמן שניסתה לחבק אותי אך התנגדתי.

אני רוצה להתקלח אמרתי לה. "כמובן" היא ענתה, להכין לך משהו לאכול?הוסיפה. אך לפני שהוצאתי הגה מפי היא כבר הייתה בחדר הסמוך.

לאחר כמה דקות אימי ואחות ניכנסו לחדר, לאחר מיליוני בדיקות שלא נראו לי חשובות במיוחד וסתם בזבוז זמן "את יכולה ללכת להתקלח" אמרה לי האחות והושיטה לי בגדי בית חולים, למה? שאלתי אותה, "מה למה?" היא שאלה , למה בגדי בית-חולים אני מרגישה מצויין ומוכנה ללכת הביתה אמרתי, "לא את לא" היא ענתה שמה את הבגדים על המיטה והלכה.

נכנסתי למקלחת, כנראה שהיתתי שמה הרבה זמן כי דפיקות חזקות נשמעו על הדלת ואיתם צרחות "יש פה עוד אנשים, אתה לא היחידה פה את יודעת..."

נאנחתי, סגרתי את זרם המים התלבשתי והלכתי לכיוון קפיטרית בית החולים, שם אימי אמרה שתיפגוש אותי.

שם היא הייתה, ישבה ובכתה, רצתי לכיוונה.

הושטתי את ידי אלייה, אך היא דחפה אותי.

הסתכלתי אלייה המומה, מחכה לשמוע את קולה"מה חשבת לעצמך?" אמרה," כשעשיתי מה ?" שאלתי, כשניסית לגמור את חייך עליי חשבת? מה אני יעשה לבד בעולם הזה, או שרק חשבת עליך, אגואיטסית היא צעקה וכל האנשים הסתכלו לכיוון שלנו, יכולתי להישבע שראיתי את נועם בינהם אך לא התייחסתי, כל מילה שאימי אמרה נכנסה לי עמוק ללב.

"במה את יותר טובה ממנו?", "את לא לומדת מטעויות של אחרים?", " למה בכלל רצית להיתאבד?" היא דיברה ודיברה.. מילמלה לעצמה יותר נכון, ניסיתי לעקוב אחרי מילותיה אך אלה הם המישפטים היחידים שהצלחתי להבין.

סליחה מילמלתי לעצמי, ושוב דימה ירדה לה כשהמחשבות על נועם צצו לראשי, מיהרתי לנגב את אותה הדמעה, ורק עכשיו הבנתי כמה אימי זקוקה לי.

"על מה את מדברת?" שאלתי אותה, ראיתי שקצב הדמעות של אימי התחזק, רציתי לחבק אותה אבל היא שוב דחפה אותי.

 כל מה שרשמת על אחייך, כמה את שונאת אותו, כמה את מתביישת בו, כמה את היית זקוקה לו והוא היה עסוק בסמים" הוא מת, הוא מת" היא אמרה שוב ושוב

דממה ארוכה הייתה בינינו..

" את מכורה?" היא שאלה אותי כשאפילו לא הסתכלה עליי.

שתקתי, לא ידעתי מה לענות, לא ידעתי איך להגיב .. על מה להתיחס קודם? שהיא ראתה את יומני, כל מילה ביומן רשמתי מן הלב, כל כאב וכל סודותי היו ביומן , היא ידעה הכל חוץ מן הסמים אך לא הייתה שמה בשביל לעזור, או לעובדה שעכשיו היא יודעת שאני מכורה לסמים.

ואז אמרתי," אני לא מכורה".

שוב דממה ארוכה הייתה בינינו...

פתאום היא קמה, תפסה בידי ומשכה אותי, תוך כמה דקות עמדנו בחדר שלא ראיתי מקודם.

אחות הגיעה, אימי דחפה אותי ואמרה, אני משלמת על טיפולה פה במשך השבוע הזה, אני גם משלמת על מוסד פסיכיאטרי שתייהי שמה אמרה בקול קר.

הסתכלתי עלייה אמומה " אמא" אמרתי מתחננת שלא שמעתי נכון.

האחות הסתכלה עליי במבט מוזר, כאילו לא באמת אכפת לה אך טעיתי כי היא ענתה לאימי, "מוסד פסיכיאטרי זאת הגזמה, אין לה תסמינים למחלות נפשיות מה שכן היא זקוקה להשגחה"

מה את מציעה? שאלה את אימי, שאת תשגיחי עלייה 24\7 ופעמיים בשבוע היא תילך לפגישות, וכמו כן יהיה לה מחנך צמוד, כמו שומר שישגיח גם כן עלייה ויעזור לה להיגמל מן הסמים.

"אני לא רוצה אותה בבית שלי" צעקה אימי.

ניבהלתי והתחלתי לבכות, ראיתי שגם האחות נבהלה מן הצרחה" אולי נדבר לבד" אמרה.

"לא" אמרה אימי, נישלח אותה לפנימיה . "מצטערת" אמרה האחות לא יקבלו אותה.

אבל, המשיכה האחות אפשר לשלוח אותה לפנימית גמילה.

הרגשתי צביטה בלב חשבתי שאני באמת הולכת למות.

***

באתי להיכנס לאוטו אך אימי צעקה "במושב האחורי". הנסיעה הביתה לא הייתה ארוכה אבל באותו הזמן כל-כך כן.. ישבנו ושתקנו, המתח שהיה בנינו היה יכול להרוג מישהו.

הגענו הביתה, יצאנו מהאוטו ולפני שניכנסנו לבית "מה עכשיו?" שאלתי.

את הולכת לחדרך, אורזת הכל, ומחר את הולכת לבית- הספר נפרדת מכל חברייך ובערב את עוברת לפנימיה.

מחר בערב? צעקתי. אימי הסתכלה עליי ונאנחה "חשבתי שאת יותר חכמה ממנו" אמרה.

הבנתי שהיא דיברה על אחי..

רצתי לחדרי, בוכה בכי מר ואורזת.. היום יומי האחרון בביתי, כבר לא יהיה לי בית, מחר אצטרך להיפרד מכל חברי, אני לא יראה אותם יותר, לא ישמע מהם יותר.. מעכשיו זאת רק אני לבד ...

אז אולי טעיתי ובכל זאת אצטרך להיכנס לעולם המבוגרים.. מעכשיו אני יצטרך להיסתדר לבדי...