פרק 5
רצתי לחדרי, בוכה בכי מר ואורזת.. היום יומי האחרון בביתי, כבר לא יהיה לי בית, מחר אצטרך להיפרד מכל חברי, אני לא יראה אותם יותר, לא ישמע מהם יותר.. מעכשיו זאת רק אני לבד ...
אז אולי טעיתי ובכל זאת אצטרך להיכנס לעולם המבוגרים.. מעכשיו אני יצטרך להיסתדר לבדי...
***
לא לקח לי הרבה זמן לארוז, לאחר כחצי שעה סיימתי.
ירדתי לסלון, בתקווה לשכנע את אימי שאני יכולה להיגמל גם בלי הפנימיה.
ירדתי בעטיות, לעט לעט, לאחר כל מדרגה ליבי דפק יותר מהר.
כבר כשפתחתי את דלת חדרי יכולתי לשמוע את הבכי של אימי, עכשיו יכולתי לשמוע אותו בבירור.
כמה שלא שנאתי אותה, כמה רעה שהיא הייתה כלפי, אהבתי אותה ולא יכולתי לראות אותה במצב כזה.
"אמא" לחשתי לה בקול חלש ומתוק מקווה שהיא תענה באותו הקול.
הופתעתי שהיא ענתה"מתוקה שלי", היא הסתובבה עליי וחיבקה אותה.
נבהלתי, כל איפורה נמרח, עינייה היו אדומות והיא עצמה הייתה אדומה, ומיליוני טישו היו מפוזרים על השולחן.
החזרתי לה חיבוק, חיבוק אוהב , החום והאהבה שהייתי זקוקה לו כל הזמן הזה ,הרגשתי בחיבוק הזה.
רציתי שהחיבוק ימשך לנצח אך זה לא מציאותי, התנתקנו מן החיבוק, "אמא אני לא רוצה לעזוב" אמרתי, "גם אני לא רוצה שתלכי" אמרה עם חיוך קטן, חיוך שאי אפשר להסביר, חיוך שעשה לי טוב בלב.
"אז?" שאלתי אותה.
"מצטערת מתוקה, את חייבת להיגמל"
"אני יכולה להיגמל גם לבד" אמרתי בתוקפנות.
"את לא תוכלי,מצטערת" ענתה לי בקול שקט.
"תפסיקי להיצטער את לא אשמה בזה" צעקתי ורצתי לחדרי.
תרקתי את הדלת ונשכבתי על מיטתי.
שכבתי על מיטתי ומחשבות צצו לראשי. איני יודעת מדוע הרגשתי טוב, כאילו יש לי פה הזדמנות להתחיל מחדש.
לשכוח מכל הצרות שהיו לי עד יום זה, להתרחק מכולם להירגע, להכיר אנשים חדשים
להתחיל חיים, חיים יותר טובים...
הרגשתי שסוף סוף דבר שרק דימינתי עליו יתרחש במציאות, חיים יותר טובים... נירדמתי שחיוך היה על פניי, אך קמתי עם הרגשה מוזרה ולא מוכרת.
נועם היה בחלומי, הוא דיבר אליי וזה הרגיש אמיתי.
"אני אוהבת אותו" אמרתי לעצמי, רוח העיפה את הדפים שהיו על שולחני לפני מספר שניות ופתאום היו מפוזרים בכל רחבי החדר, קמתי במתרה להרים אותם אל השולחן אך דף יחיד תפס את צומת ליבי, היה זה שיר שכתבי ביום שניסתי להתאבד שיר שכתבתי על נועם,"שלי" למרות שהוא כבר לא שלי, הוא עדיין תופס חלק גדול מליבי.
הסתכלתי החוצה וראיתי גשם חזק ורעמים, אהבתי את הצליל אהבתי את הקור.
הוצאתי את ידי ונתתי למים לטפטף, רצתי החוצה יחפה נותנת לגשן לרדת ולהרטיב את גופי. איני רוצה שהגשם יפסיק, רוצה אני שימשיך.
כבר כולי רטובה אך לא אכפת, נותנת למחשבות להתרוצץ בראשי
לא חושבת עליך ולא על מחר נותנת לגשם לשטוף את פני לשטוף את העבר
רוצה שהכל ילך ויעלם, שהגשם יקח את העבר, עדיין מפחדת מן העתיד...
העתיד.. האם אתה בתוכו? האם אתה כלול בו?
"רק מחשבה אחת" מחשבה אחת שלא כוללת את נועם חשבתי.. אך לא יכולתי להוציא אותו מראשי.
הגשם נפסק ואיתו נעלמו המחשבות.
הלכתי לביתי מתלבשת בבגדים חמים ומייבשת את שערי הרטוב.
החלטתי שיום אחד לא יספיק להיפרד מחבריי, ובשל העובדה שכבר סיימתי לארוז החלטתי ללכת לחברה הכי טובה שלי ופתאום נזכרתי שכבר אין לי אף אחד ,כולם שחכו על קייומי והשאירו אותי לבד בעולם גדול.
הלכתי להסתובב בעיר.
הלכתי לעט לעט צעד אחר צעד הולכת בשקט לבדי ,שומם היה הרחוב חוץ ממני לא היה איש, פנסי האור היו דלוקים והאירו את דרכי.
לא ידעתי לאן אני הולכת, נתתי לרגלי להוביל אותי .
הגעתי לפארק שעשועים בו אני ונועם תמיד ישבנו ועישנו.
בלי לחשוב מה אני עושה, ידיי נכנסו אל תוך כיסי מחפשות קופסא מוכרת, הוצאתי סיגריה, הכנסתי לפיי ומדליקה , לאחר שבוע שהייתי משותקת לאפי מכשירים לא ממש הייתה לי הזדנות לעשות זאת, בטח לא כשאימי הייתה במסדרון הסמוך.
ישבתי על ספסל והסתכלתי על המתקנים הריקים, חשבתי איך למחרת בבוקר ילדים ימלאו את הפארק הקטן ויביאו שמחה למקום השומם והמדוכא הזה.
משהו נכנס בי ונזכרתי בילדות שהייתה לי אם אבי, ללא היסוס הלכתי לעבר הנדנדות ישבתי אוחזת חזק אך לא מתנדנדת.
ישבתי על הנדנדה ולפתע שמעתי קול מאחורי שהקפיץ אותי.
"סליחה" לא התכוונתי להביל אותך אמר הילד שעמד מאחורי.
הוא היה גבוה במיוחד בלונדיני ועיניים כחולות.
הוא היה יפה תואר של ממש חשבתי לעצמי, "בטח עשיר ומפונק ובלי בעיות בחיים"
קמתי מהנדנדה במהירות מתרחקת ממנו.
"סליחה,סליחה לא התכוונתי להביל אותך" אמר הילד הלא מוכר לי ורץ לכיווני.
" תתרחק ממני" ציוויתי עליו להופתעתי הילד נעמד במקומו.
"את תמיד ככה?" הוא שאל.
איך ככה?
"כזאת רעה לאנשים חדשים, זה לא הרושם הראשני הכי טוב" אמר וצחקק לעצמו.
מה? שאלתי אותו לא מבינה את דבריו.
"צוחק אמר.. אני רק רציתי לשאול עם יש לך אש" לא התכוונתי להביל אותך הוסיף לאחר כמה שניות..
"אה" .. אמרתי
התקרבתי אליו מדליקה את הסיגריה שהייתה לו בפה.
באתי ללכת אך הוא צעק"למה שלא תישראי ותעשי לי ח'ברה?"
הסתובבתי ואמרתי "אני לא מכירה אותך" הוא ציחקק לעצמו ובא ללכת.
איני יודעת מדוע אך רצתי אחריו תפסתי בידו סיבבתי אותו ושאלתי"מה מצחיק?"
"וואו" הוא אמר.. והתישב על הספסל.
ממה אתה כך-כך מופתע? שאלתי אותו.
ממך הוא ענה מבלי לחושב אפילו.
"ומה כזה מיוחד או מפתיע בי?" שאלתי ולקחתי שחטה מן הסיגריה.
הוא לא ענה, רק לקח את הסיגריה מפיי זרק אותה אל הריצפה וכיבה אותה.
"מה אתה עושה?" צעקתי.
אני לא אוהב בנות שמעשנות אמר בקול אדיש כאילו לא אכפת לו מהצעקה שהרגע צעקתי.
הכנסתי את ידיי לכיסי לחפש עוד סיגריה אך להפתעתי הקופסא הייתה ריקה.
"לא אכפת לי מה אתה חושב" אמתי לו והלכתי לכיוון היציאה של הפארק.
שכבר כמעט יצאתי הוא צעק לי "דרך אגב קוראים לי אריאל".
בלי להסתכל אחורה או להענות לו הלכתי הביתה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
