כל כך חיכיתי לסוף השבוע הזה.
והנה הוא הגיע.
קמתי הבוקר עם חמרמורת.לא חזקה מאוד.אבל מטרידה.
כוס קפה בהחלט תשפר את המצב.
אחרי כוס הקפה, אהיה מוכנה לצאת בריקודים ודילוגים לפגוש את החניכים,
לאחל שבת שלום, לנקות קצת, לאכול קצת...
ולנסוע להורים קצת.
אתמול הלכתי לביקור בפאב השכונתי.
הגיע לשם בחור צעיר מאנגליה שבאותו בוקר ממש הוא התעורר בדירה שלו בלונדון.
ופתאום מצא עצמו עולה על מטוס לישראל, עם חבר שלו.
בת זוגתו של החבר של הלונדוני, הגיעה לישראל לתקופה של כמה חודשים.
אני התרגשתי מכל הסיטואציה הזו.
בשלב מאוחר יותר התרגשתי מהמבטא הבריטי המדבק.
ולסיום, התרגשתי מסיפור חייו של הלונדוני.
ליווינו אותו , כמה חברים מתנדנדים, לישון בחדר שסידרו לו.
ואני חשבתי לעצמי,שאני לעולם לא הייתי עושה את מה שהוא עשה.
נוסעת למדינה זרה (שנוסעים בצד ה"לא נכון" של הכביש)
שמדברים שם בשפה שאני לא יודעת
שרוב מה שאני יודעת על המדינה קשור בצבא,מלחמות,ופחד.
וישנה במדינה הזרה, בעיירה קטנה ושכוחת אל,לבדי.
וכל זה על חשבוני -בשביל חברה של חבר שלי.
אני מורידה בפני הלונדוני את הכובע
מחר אני מצלמת צימר(:
מזל שהקוסמוס דואג לי, ושולח לי עבודות בלי שאני בכלל מנסה למצוא אותן.
תודה לך קוסמוס יקר.
אוהבת
(C) טל עוז
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טל עוז