יושבת עם מחברת, חושבת וכותבת.
מוחקת ומתקנת, את הניסוח משנה כל שניה.
הרהורים לשעת לילה מאוחרת.
על חברים, ידידים, ושאר הפתעות של החיים.
על אנשים שלי במסנג'ר קוראים ומספרים, כמה אותי הם אוהבים, וכמה השיחות איתי להם חשובות בחיים.
על אנשים שאותי כלל לא מכירים אבל עדיין אותי טורחים ומעודדים, מתנות יום הולדת בדואר לי שולחים, ופוסטים בבלוגים לי מקדישים.
חברים שהיכרתי, שעכשיו כבר אינם.
חברים חדשים, שאיתם אני לא יכולה לא קיים.
על ילדים שמבקשים ממני עיצה, ועל התחושה הנפלאה שאני על חייהם משפיעה לטובה.
וגם איך אפשר לא? על הטרולים שכל מה שמעניין אותם זה לקלל, שמחפשים איך להרגיז ובמה אפשר להעליב.
חושבת בלילה כשלא יכולה לישון, כמה אני שמחה שיש לי את החזון. לפתוח טבעת שתעודד אחרים, לנסות ולשפר להם קצת את החיים.
להראות להם שמקוריות ויצירתיות זה לא מילים גסות, ובדרך את המוח להפעיל או לפחות לנסות.
לשוחח בכיף עם אנשים במסנג'ר או באייסיקיו, שאותי באמת הם טרחו וחיפשו.
לצחוק ולבכות, עם פוסטים של אנשים מדהימים, שאותי לפעמים משאירים בלי מילים.
לדעת שיש אנשים שלהם עוד אכפת, שתמיד מוכנים לעזור בעיצה או בדיחה או אפילו בפגישה כשצריך.
להרגיש שאני עוזרת אפילו לאחד זה בהחלט גמול מספק במיוחד.
חברים טובים זה מצרך מבוקש.
אז אם מצאתם אחד כזה תשלחו אותו אליי מיד.
יושבת, חושבת, שירים במחברת כותבת.
הרהורים שכאלה בשעת לילה מאוחרת.
אני עם עצמי, הכל מסביב שקט. לא יכולה לישון מבלי לפחד.
שבבוקר אתעורר ואגלה שהכל חלום.
שאותם אנשים שאיתי דיברו היו רק בדימיון.
שאולי אני לא יצירתית כמו שהייתי רוצה,
ואולי על חייו של אף אחד אני לא משפיעה.
ואולי כל זה התרחש רק בדימיוני המפותח, ומחר אתעורר בחדר קטן ונידח.
ואולי יש כאלה שבאמת אותי מעריכים שיושבים עכשיו ואת מילותי קוראים.
מזדהים עם המילים ורגשות מבולבלים.
ואולי רק אולי גם הם לא יושנים.
כי משהו בתוכם מנסה להתעורר, איזה ייצר כתיבה סמוי שרוצה לצאת ואותכם לבדר.
ומילותי הקטנות אותם משחררים.
להביע את רגשותיהם בשירים וסיפורים.
אוהבת את כולכם, כן גם את המטרידנים אחרי הכל בלעדיכם היו לי חיים מאוד משעממים.
