תמיד אמרת לי שאני אביב ואת גבריאל. שאת טובה בנאומים, בכתיבת אסוציאציות, בלזרוק הכל ולא לקחת כלום. אמרת לי שאני הצד השקט שלך, הצד שיודע לחבר לחנים מסודרים והרמוניות בנויות היטב שיתאימו לכאוס שיש לך בראש. אמרת לי שביחד אנחנו יצירת המופת של בתוך הצינורות.

גבריאל מת לפני שעתיים. אני מתקשה לעכל את העובדה שהאדם שראיתי אותו בתור דוגמא חיה שאפשר לשרוד, שאפשר לנצח, התאבד היום. קשה לי להסביר איזה מקום מילאת בחיים שלי בשנתיים האחרונות. קשה לי להסביר את הבלבול של איך ממשיכים מכאן, למרות שמבחוץ זה לא נראה כמו אבל, שהרי לא הכרתי אותו. מבחינתי זה רק הופך את זה ליותר גרוע.

כל הזמן הזה נאחזתי בסיפור שלו כמוצא תקוה אחרון. כהוכחה שאפשר לצאת מזה. שכן אפשר שלא ליפול. כשהרוח נכנעה לאבק, הוא היה בשבילי דוגמא שיש סיבה לחיות. יש סיבה להלחם. יש סיבה להתאמץ ולהשקיע, ולהאבק כל עוד אפשר וגם כשאי אפשר. לפני כמעט עשרים שנה התעקשת ש"יהיה טוב, אני בטוח", ואני נאחזתי בצמד המילים האלה כבגלגל הצלה. נאחזתי בסוד שלך, בשיר שנכתב עליך שאומר שסירות ההצלה בדרך לכאן. אתה גרמת לי להאמין שהן יבואו.

אולי הפרידה הזו משניכם תעשה לי טוב. אולי הגיע הזמן להבין שמי שתקוע עמוק בתהום לא באמת יכול להוציא את עצמו ממנה, לא משנה כמה חזק אני אנסה. לא משנה כמה חזק הוא ינסה. גם כשהעיניים כאבו מדמעות אני המשכתי להלחם מתוך האמונה שיהיה טוב. עובדה שגבריאל מבטיח. מתחשק לי לזרוק את עצמי לפח ולחזור אחורה ולפול עמוק. באיזהשהו מקום המוות הזה גרם לי לאבד תקוה שאחזתי בה בשיניים. וזה קשה.

אולי בעצם היית יותר חכם מכולנו.