"ביי, הלכתי לישון אצל חברה" צעקתי לאמי ממורד המדרגות. ניסיתי למהר כמה שיכולתי, כדי שלא תקבל את ההזדמנות לשאול שאלות, אבל איחרתי את המועד. "לאיזו חברה את הולכת?" היא שאלה, כמו בכל פעם, בפנים מודאגים. נמאס לי שלא סומכים עליי. "לחן אמא" עניתי בנימה חסרת סבלנות. "ואת תלכי בחושך? היא גרה רחוק וכבר שמונה" היא לא הרפתה "זה נורא מסוכן". "אני אזהר אמא, אני כבר בת 13" אמרתי וברחתי במהירות כדי שלא תמשיך. בדרכי לבית של חן ראיתי חבורה של 20 ילדים מהכיתה שלי שותים ומעשנים באחד הפארקים בסביבה. נראה כי הם נהנים כל כך... "איפה את? אני מתגעגעת כבר J" קיבלתי סמס מחן. בהיתי בו ואז העברתי את מבטי לנערים בפארק. אני וחן לא היינו הבנות הכי מקובלות בכיתה. היינו די דחויות. הלימודים היו חשובים לנו יותר מהצורך לרכוש חברים, ולא העזנו לעשות מעשה אסור. התחלתי להרהר במחשבותיי "מה יעזרו לי הלימודים בלי חברים? מה תעזור לי תעודה מצטיינת אם אף אחד לא יהיה שם כדי לשמוח איתי?". רגליי גרמו לי לסטות מן המסלול והוליכו אותי היישר אל חבורת השיכורים. היה זו עוד שעה מוקדמת וכולם רק התחילו לשתות. "אפשר להצטרף?" שאלתי. מספר פרצופים מופתעים הופנו אליי, אך תוך זמן קצר הם התעשתו ושאלו "ומה את תעשי בתמורה?". על החלק הזה לא חשבתי. איך יכולתי בכלל לדמיין שהם יקבלו אותי ישר אליהם? אבל החלטתי לא לוותר. הצבתי לי מטרה להיות אהודה בכל דרך שהיא. אולי גם העובדה שאני אעצבן את אמא משכה אותי לעשות את זה, אבל מיד השבתי "מה שתגידו לי לעשות". ראיתי אותם מתקבצים ומתלחשים מספר שניות, ולבסוף הם הגיעו להחלטה, "השעה עוד מוקדמת והרבה נשות עסקים עדיין מסתובבות פה. אם תביאי לנו לפחות 3 ארנקים של כמה מהן תוכלי להצטרף". הדבר הרתיע אותי מעט. מסתם קצת שטויות, שתייה והשתוללות, זה הפך לפשע של ממש. בתוכי התחוללה סערת רגשות. פחד, ממה שיכול לקרות לי אם אתפס, אבל בו בזמן גם תקווה, לחברים חדשים. "כן? מה החלטת?" שאל מנהיג החבורה, ילד שרירי וגבוה עם שיער חום ערמוני ועיניים ירוקות גדולות, בקוצר רוח. פחדתי לאבד את ההזדמנות ובלי מחשבה שמעתי את עצמי אומרת "אין בעיה, קטן עלי!". מיד התחרטתי, אבל ידעתי שמפה כבר אין דרך חזרה. תוך חצי שעה חזרתי אליהם עם 5 ארנקים ו-2 טלפונים סלולריים. לא ידעתי כמה אהנה מזה. מהריגוש שבלעשות משהו אסור, מהאדרנלין שבלהפר את החוקים. הדבר הזה הניע אותי לרצות אפילו יותר לשתות ולהשתכר עד שאני אשיג ריגוש יותר גדול מהריגוש שבעבירה על החוק. "זה יותר ממה שציפינו ממך קטנטונת" הוא אמר, והפעם הרגשתי שמץ של הערכה בקולו "את מוזמנת להצטרף אלינו, קחי כוס ותתחילי לתפוס ראש!". ראיתי בטלוויזיה על כל בני הנוער שמתמוטטים כי הם שותים יותר מדי אלכוהול. אבל אני לא פחדתי מזה, ידעתי שאני די עמידה ושאני אוכל להחזיק מעמד. שתיתי הרבה יותר ממה שגופי היה מסוגל להכיל. אבל כלום לא שינה לי, כי בפעם הראשונה הרגשתי רצויה, משוייכת. הרגשתי חלק ממשהו משמעותי. אחד מהבנים הציע לי סיגריה ואני הסכמתי בלי לחשוב פעמיים. הייתי כל כך משוחררת, חופשייה, יותר מאי פעם. נמאס לי להיות הטיפוס הלחוץ שלא מבריז ותמיד מכין את כל המטלות. הייתי אני, אבל לא אני. דמות אחרת, טובה יותר, אהודה יותר, שרק לכודה בגוף שלי. רקדתי, קפצתי, השתוללתי, השתגעתי. נפלתי וקמתי. כמה בנים פנו אליי והציעו לי לצאת לסיבוב. אני הייתי כה מחוקה שפשוט הסתכלתי על אחד מהם והנדתי בראשי לאות הסכמה. כתגובה הוא אחז בידו האחת בידי ובשנייה אחז את מותניי. התהלכנו ביחד מספר דקות ודיברנו. ככל שהתרחקנו החיוך על פניו התפשט יותר. הוא הורה לי לעצום את עיני כדי שיוכל להראות לי הפתעה, ואני עשיתי כדבריו באמונה עיוורת. הוא לקח אותי אל מאחורי ערמת שיחים סבוכים, לא רחוק מהמקום שבו היינו קודם לכן וכבל אותי אל אחד הענפים בעזרת חגורתו. הוא הניח אותי על הקרקע והתיישב מעליי. עצמתי את עיניי וניסיתי להבין היכן אני. הוא רכן אליי והוריד את חולצתי. לאחר מכן הוריד את שלו ונשען עליי. הרגשתי את זיעתו כשהוא נצמד אליי. החלתי לזוז ולנסות להימלט ברכות, אך לא יכולתי. ידיו החלו לשוטט על גופי, הוא נגע בבטני, ואז בבטני התחתונה, ומיד עבר ללטף את יירכי. לא היה אף אחד בסביבה שיוכל לעזור לי. הבנתי שלא אוכל לעשות דבר נגדו ופשוט עצמתי את עיניי ונכנעתי לחום גופו המצמיד אותי לקרקע.
כשהתפכחתי מעט היה כבר לפנות בוקר. ראיתי את השמש מציצה מבעד לעננים. מצאתי את עצמי שכובה על הבוץ הלח, מכנסיי מופשלים אל מתחת לקרסוליי וחולצתי זרוקה לידי, מלוכלכת ומסריחה מאלכוהול וסיגריות. ניסיתי לקום אך לא יכולתי, עדיין הייתי כבולה לענף. כולם כבר נעלמו מזמן. במאמץ הנעתי את ידי עד שהצלחתי להתיר את הקשר ולהגיע לכיס מכנסיי, ולפלאפון שהיה מונח שם. הנעתי את אצבעותיי בחולשה וסימסתי "חן, אני מצטערת שלא באתי אתמול, אבל בבקשה תחפי עליי ואל תספרי לאמי עד שאוכל להסביר. את יכולה בבקשה לבוא לאסוף אותי מהפארק ברחוב אורנים 13? אני במצב גרוע ואני צריכה אותך". הצטערתי על שנכנסתי למצב הזה מההתחלה. ניסיתי להתרומם, ופתאום הרגשתי כאב חד ברגלי הימנית. הנחתי לגופי להישמט על הרצפה. לפני שעצמתי את עיני ונתתי לעצמי ללכת לאיבוד בשמיים התכולים, עוד יכולתי לשמוע קולות עמומים. שמעתי את קולה של חן כשהיא רצה אליי ומתייפחת. הרגשתי אותה אוחזת בכתפיי וידיה רעדו. רציתי לצעוק אליה "סליחה!" אבל לא יכולתי. במקום זאת צעקתי בתוכי, הכי חזק שנשמתי איפשרה לי "להתראות..." ונדמתי.
הקישור לתחרות:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11545059
בבלוג זה
בכל הבלוגים
