house of many ways

הוא היה בחור שקט. מסוג הבחורים שבנות לא נמשכות אליו בדרך כלל. עיניו התכולות הציצו אליי בזלזול מתוך שיערו הסבוך. אהבתי אותו, אבל מרחוק. לא העזתי להתקרב. הלכתי ברחוב והבחנתי בקרוקס הכחולים שלו. הוא הציע לי סיגריה. הופתעתי, הירהרתי, הסכמתי. לקחתי שאיפה עמוקה ומיד התחלתי להשתעל. העשן יצא מנחיריו בסילסולים, כאילו היה מעשן מומחה. הבטחתי לעצמי לרצות אותו. לקחתי עוד שאיפה, שוב השתעלתי. שאיפה, שיעול, ושוב שאיפה, ושוב שיעול. שאיפה, אין שיעול. התרגלתי. עישנתי, גמרתי. תפסתי עוד סיגריה ואחזתי אותה בין אצבעותיי במיומנות. לקחתי שאיפה עמוקה והוצאתי את העשן מצידי פי. הוא ראה שאני נואשת. הוא התקרב אליי, הרים את ידו והניח אותה על ברכי. הוא הסתכל לי בעיניים ולא מיצמץ. השתיקה שלו אמרה הכל. הוא החליק את ידו לאורך ירכי החשופים, הלוך ושוב, הלוך בשוב. מגעו העביר בי צמרמורות. הוא הושיט את ידו אל כתפי ובשנייה אחז את מותני. הוא התקרב אליי. התמסרתי לו. פתחתי את פי, הרגשתי את לשונו החמה בפי. חשבתי על מה יגידו, ולא היה לי אכפת. היה חשוך, הכוכבים זהרו. היינו בסמטה שוממת. הוא הניח אותי על הרצפה. לא האמנתי שאני עושה את זה. לא רציתי לעשות את זה. נכנעתי. התמסרתי. הוא קירב את פניו שוב ושוב הרגשתי את לשונו בפי. הוא לפת את גופי בחוזקה. רעדתי. פחדתי. הוא רכן מעליי. הרגשתי את הבל פיו על פני, שמעתי את נשימותיו הכבדות. הכל היה כל כך שקט. כל כך מהר. הוא נגע בי. נגעתי בו. הוא ליטף אותי. ליטפתי אותו. הוא גמר. ראיתי אותו בבית הספר. הוא ישב על אחד הספסלים והתנשק עם איזו שרמוטה. שנאתי אותו. שנאתי את עצמי. נכנעתי. הכל נגמר כל כך מהר.

אהבתי אותו, אבל מרחוק.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&comments=1&blogcode=11545059&commentid=0401