 כינוי:
פלופית 3> בת: 29 Google:
פלופית 3<תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2010
פרק 1
שלוםםם לכולם (:
כאן אני יפרסם את הסיפור שלי "שני דברים במכה אחת",מעכשיו זה לפני פרקים ולא קטעים
אני רוצה להודות לכל מי שהגיב לי בפוסט הראשון,אין עליכם D:
פרק 1-
היום זה לא יום מיוחד,אבל זה יום רגיל,תמיד רציתי לדעת מה הם חושבים עליי,מה הם מוצאים בי, הדבר המיוחד שהם מוצאים בי.קוראים לי נטלי סלואן ואני בת שש עשרה מניו-יורק,נולדתי פה ואני עדיין גרה פה.אני לומדת בתיכון ניו-יורק בכיתה י' יחד עם החברות הכי טובות שלי ליז ונלי שהן החברות הכי טובות שלי מאז ומעולם,או בקיצור מאז שנולדנו.אני לא חושבת שאני הכי מיוחדת אבל יש מלא בנים שתמיד אומרים לי שיש בי משהו מיוחד,אני בסך הכל גבוהה,ישלי שיער ארוך וחלק בצבע חום,ועיניים חומות דבש.אני יודעת שיש כמה בנים מבית הספר שלי היו רוצים לצאת איתי,חלקם גם כבר הספיקו להציע לי אבל אני לא מסכימה.אני כבר יודעת שהדבר הכי חשוב להם זה המראה החיצוני ואני יודעת שזה לא משהו שחסר לי.אני מאמינה באהבה שיש בין זוגות ולא סתם להיות זוג בשביל הקטע,או רק בגלל שיש חברה יפה או חבר חתיך,אולי גם זה מיוחד אצלי אבל אני בטוחה שאני לא היחידה שחושבת ככה.
היום זה היום הראשון שלי בבית החדש שלי שחיכינו שיבנו אותו דיי הרבה זמן.עכשיו אני גרה בשכונה שונה מליז ונלי,אבל זה עדיין קרוב אליהן ואנחנו תמיד נוכל להיפגש.הבית החדש שלי הוא הרבה יותר גדול מהדירה הקודמת שגרנו בה,אנחנו לא הרבה אנשים סך הכל ארבע,אמא שלי לילי,אבא שלי אריק,ודודה שלי ננסי וכמובן אני.אבל אני לא הבת היחידה ישלי גם אח גדול בן עשרים ושתיים אבל הוא גר עם ארוסתו בלוס אנג'לס.אז נכון לעכשיו אני הבת היחידה בבית ואין לי בעיות עם זה.אתם בטח חושבים למה דודה שלי גרה איתנו,זה סיפור דיי עצוב בגלל שבעלה שהוא בעצם דוד שלי נהרג בתאונת דרכים לפני כשנה ואמא שלי לא יכלה להשאיר אותה לבד ובגלל זה היא גרה עכשיו איתנו,ננסי היא האחות הקטנה של אמא שלי,אבל הן לא ממש דומות רק בקטנה,אמא שלי גבוהה ויש לה שיער חום ועיניים ירוקות,ולננסי יש שיער שחור ועיניים חומות,ורק אם אתם מכירים אותן אז אפשר לדעת שהן בעצם אחיות.
לפעמים קשה לי להתעורר בבקרים אבל דווקא היום קמתי ממש בסדר ודווקא מוקדם יותר,אני תמיד לבד בבוקר כי כולם הולכים ממש מוקדם לעבודה.אז אני לוקחת את כל הזמן שיש לי כדי להתארגן לאכול ולצאת לבית הספר.קמתי היתאגנתי וירדתי למבטח לאכול,מראש ידעתי שאמא שלי השאירה לי ארוחת בוקר על השולחן,אכלתי אותה לקחתי את התיק ויצאתי לבית הספר,אני הולכת בבוקר ברגל והיום זאת פעם ראשונה שאני הולכת לבד לבית הספר,הוצאתי את הנגן שלי ושמעתי מוזיקה והלכתי בכיף,כשפתאום מישהו תופס אותי ביד ועוצר נבהלתי והסתובבתי בבהלה,והיסתובבתי כל כך מהר שהאוזניות נפלו מהאוזניים ואז נשפתי לרווחה וחייכתי כי זה היה דין החבר הכי טוב שלי,הוא לומד שנה מעלי בכיתה יא',הוא ילד ממש חמוד בלונדיני קצת יותר גבוהה מימני ויש לו עיניים ירוקות.אמרו שלום אחד לשני,הוא חייך אליי ואמר לי, "סליחה אם הבהלתי אותך",
"אל תדאג אני אהיה בסדר",עניתי לו בעודי מגחחת בקטנה.
"אז עברת לגור ליידי אה?"
"ואי נכון אתה גר בשכונה הזאת איך שכחתי?! זה אומר שמעכשיו אני לא הולכת לבד לבית הספר?"
"ניראלי שלא,כי יש לך אותי", אמר בקול מתחכם.
המשכנו ללכת ביחד לבית הספר,כל הדרך צחקנו על כל מיני שטויות.הגענו לשערים של הבצפר,ניכנסו והינה כבר ראיתי את ליז ונלי הן התקרבו אליי חיבקו אותי ואמרו שלום לדין,בשער הכניסה כל החב'רה מהכיתה חיכו לנו כדי נלך בקבוצה גדולה.
לפעמים כשאני הולכת לכיוון השכבה שלנו אני מרגישה שמשהו מאד מסתורי מסתכל עליי,אולי יום אחד אני ינסה להביט לצדדים ולנסות לגלות מה זה,אבל כרגע זה לא בדיוק מפריע לי.
למדנו את כל השש שעות שלנו והלכנו לקיפטריה,כי אצלנו זה חובה ללכת לאכול שם,אני ליז ונלי לקחנו לנו לאכול והתיישבנו בשולחן הקבוע שלנו יחד עם כל החברות והידידים,שזה בעצם ילדים כמעט מכל שכבה,אבל בעיקר משכבת י' ויא'.כולם ישבו ואכלנו בנוחיות שלהם,אבל פתאום התחיל ריב בין איזה שני בנים לא ראיתי מי אלה אבל כולם הסתכלו עליהם,לא היו באותו זמן מורים ששמרו בתוך הקיפטריה אז אחד הבנים התעצבן לקח את הקינוח שלו ודפק אותו על הראש של אותו הילד,הילד לקח את הבשר שלו וזרק אותו אבל הילד השני היתכופף וזה פגע במישהו אחר,ואתם כבר יכולים לנחש מה בדיוק קרה,כן אחרי זה כולם התחילו לזרוק אוכל אחד על השני,אבל זה בעיקר הבנים שחשבו שזה ממש מצחיק.
רציתי לצאת מהקפיטריה כדי לא להתלכלך ואז איזו ילדה אחת מהשכבה שלי עצרה אותי ולא נתנה לי לעבור,אבל אני לא ראיתי שלקיפטריה נכנסו כבר כמה מורות ואני בכל זאת תפסתי את הקינוח שהיה הכי קרוב אלי והכנסתי לילדה לפנים ושמעתי מאחורי, "נטלי סלואן,כמה שאני לא מופתעת שגם תעשי שטויות שכאלה".
ניראלי שכחתי להגיד לכם שאני גם אחת שעושה לא קצת שטויות בבית הספר,היסתובבתי וראיתי שזאת הרכזת שכבה שלנו שמכירה אותי ממש טוב כי ביקרתי אצלה המון פעמים השנה,לפני שהיא הספיקה להוציא הגה מפה שלה אני אמרתי, "עד ארבע וחצי אחרי הלימודים עם יציאה מהכיתה אבל ללא יציאה משכבת י' או יא',ובדיוק בארבע וחצי ולהתייצב אצלך במשרד"
הרכזת הנהנה עם ראשה ופנתה לאחור,היסתובבתי חזרה אל הילדה שלא נתנה לי לצאת שקוראים לה ניקול, ואמרתי לה בהתחכמות, "בתאבון,ותאמיני שאני כלכך לא מקנאה בך", ניקול זעמה מכעס אבל לא יכלה לעשות כלום כי כל החברים שלי עמדו מסביבי ואם היא רק הייתה עושה משהו לא הייתי מתפלאה עם הייתה מתחילה לא מלחמת אוכל אלא מכות בין החברים שלי לחברים שלה.כולם התחילו לצאת לאט לאט מהקפיטריה לכיוון הכיתות לקחת תיקים וללכת הביתה,הגענו לכיתה כולם הלכו חוץ מימני ליז ונלי, "אני יודעת שזה לא טוב שנשארת אחרי הלימודים,אבל כל כך הגיעה לניקול עוגת שוקולד לפנים", אמרה לי ליז ונלי צוחקת בצד,
חייכתי לליז ואמרתי, "כן אבל בכל זאת הייתי מעדיפה ללכת הביתה איתכן,ולבלות איתכן את אחר הצהריים שלי,
"אל תדברי שטויות כיאילו אין יותר ימים שנוכל לבלות יחד,גם ככה מחר יוצאים לקניות", נלי אמרה כדי לשפר את מצב הרוח שלי.
חיבקתי ונישקתי אותן בלחי,והן יצאו מהכיתה.
ישבתי קרוב לשעה בכיתה ושמעתי מוזיקה עד שנמאס לי ויצאתי להסתובב בשכבת יא' ולראות מי עוד נשאר לעונש,ואולי יש שם ידידים או חברות שלי.יצאתי מהכיתה לכיוון שכבת יא',וראיתי שהכיתה של דין פתוחה אז ניכנסתי אלייה וראיתי שם ילד שעומד על שולחן ומנקה חלון,אני בנאדם שמאד אוהב לעזור אז שאלתי, "אתה צריך עזרה?",
הוא הסתובב אליי וענה, "תודה,אבל בדיוק סיימתי",הוא ירד מהשולחן בקפיצה לריצפה,הוא היה ילד גבוהה עם שיר שטני ועיניים חומות והיה לו חיוך מאד יפה,הוא שם את המטלית על השולחן המורה,
"גם אתה נשארת פה לעונש?",שאלתי אותו במהירות,
"אם לא הייתי נשאר לא הייתי מנקה את כל הכיתה", דווקא המילים שלו נשמעו לי הגיוניים.
"אז למה אתה בעונש?",
"נכון מלחמת האוכל בקיפטריה?", הוא אמר בפרצוף חמוץ,
"נו מה איתה? הרבה השתתפו בה,נגיד כל הבית ספר",
"כן,אבל אני זה שהתחלתי אותה",
"אתה הילד שדפק לילד השני את העוגה על הראש,מגניב!", צחקנו והוא שאל אותי, "תני לי לנחש גם אתה נשארת לעונש? ולמה שמישהי כמוך תשאר לעונש?",
"נכון מלחמת האוכל בקיפטריה?",
"נו כן מה איתה?",
"אז אתה התחלת אותה,ואני סיימתי", וחייכתי חיוך תחמני.
עמדנו כמה רגעים בשקט שרר בכיתה, "אני ניק,ואת לא מהשכבה שלנו נכון?",
"אני נטלי,ולא אני מכיתה י".
חייכנו אחד לשני,היסתכלתי על השעון ואמרתי, "עוד מעט מעט ארבע וחצי ואני צריכה ללכת לרכזת להשתחרר מהעונש", ניראלי הוא הרגיש את הבאסה שהייתה לי בקול,עשיתי לו נופפתי לו עם היד והיסתובבתי לדלת, "חכי רגע,אולי נלך ביחד הביתה,אני ילווה אותך",הוא אמר לי בדיוק כשהייתי עם רגל אחת מחוץ לכיתה.
חייכתי חיוך מאושר כזה שמסתיר בעצם את האושר ואמרתי, "בכיף,אני יבוא לשכבה שלך ברגע שאני משתחררת".
יצאתי מהשכבה ומישהו קרא בשמי היסתובבתי וזה היה דין,רצתי אליו חיבקתי אותו ואמרתי, "דין לאן נעלמת לכל היום?",
"היה לי מבחן להשלים,והרבה דברים לעשות",
"וגם בעונש עד חמש אה?", ביאסתי את הילד,נישקתי אותו בלחי ואמרתי לו כשאני כבר בדרכי ללכת, "החיים קלים כשלא מבריזים", והוא נשאר צוחק.
הלכתי בדרכי לשכבה ועוד פעם הייתה לי את ההרגשה שמישהו מביט באופן מוזר,והפעם ההרגשה הייתה כל כך חזקה בלב שלי אבל לא ידעתי לאיזה צד להסתכל,ואני בחיים לא יבין את התחושות האלה,אבל אני יודעת שמשום פה ההרגשה הזאת בלב מלאה לי משהו בגוף,כמו אדרנלין.
הישתחררתי מהרכזת והלכתי לשכבת יא',חיכיתי כמה זמן וניק לא הופיע אז החלטתי שאני אלך,ממש התבאסתי רציתי ללכת איתו ולהכיר אותו יותר,התחלתי ללכת כשעוד פעם הרגשתי אבל הפעם עקיצה בלב הסתובבתי אחורה ולא היה שם אף אחד הסתובבתי בחזרה והרגשתי כיאילו מישהו ליטף לי את הלחי ונעמדתי דום אבל לא היה אף אחד מולי,נגעתי בלחי שלי ולא הרגשתי כבר כלום.
בעוד כמה ימים יהיה המשך.
ישלי משפט חדש שהמצאתי,מקווה שתאהבו
"מה הכי רע בתחילת הופעה טובה?! שיודעים מראש שהיא עומדת להסתיים מתישהו!"
תודו שזה נכון?
שיהיה לכם שבוע מדהים,רגינה (:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
