 כינוי:
פלופית 3> בת: 29 Google:
פלופית 3<תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2010
פרק 9 (:
ואי לא עידכנתי מלא זמן \:לא היה לי זמן,אבל לצערי הרב אני חולה אז אני מעלה פרק.רק שתדעו שעכשיו הפרקים מתחילים להיות יותר מותחים כי עוד מעט זה יגיע לקטע שהסיפור מבוסס עליו. בטח סיקרנתי אותכם עכשיו,טוב לא נורא (:שתהיה לכם קריאה נעימה.ולא יצא לי לאחל אז לכל הבנות שיש,יום האישה שמח 3>פרק 9-
חייכתי חיוך חושב תחמני כזה,וליז הסתכלה עליי במבט מוזר ואמרה, "אני מכירה את החיוך הזה! על מה את חושבת?",
"ניראלי את יודעת על מה אני חושבת"
"על מסיבת פרידה לנלי?",שאלה בתמיהה
"בסופו של דבר אני עוד יחשוב שאני לא המשוגעת היחידה כאן",וציחקתתי וגם היא.
"אז נלך על הרעיון של המסיבה?", ליז שאלה אותי
"נו ברור שכן,עכשיו צריך למצוא מקום -"
"להזמין את כל החברים,ולארגן את מסיבת הפרידה",ליז השלימה את המילים שלי
"ליז,שכחת פרט קטן אבל גדול בשביל נלי!",
"איזה פרט שכחתי?", היא שאלה בלא ידע
"לחגוג!" אמרתי וחייכתי
ליז הסתכלה עליי ולא הבינה ושאלה, "לחגוג מה?זאת מסיבה פרידה נטלי",
"אני יודעת שזאת מסיבת פרידה אבל אנחנו צריכים לחגוג את ההתחלה החדשה של נלי,כי פרידות זה דבר עצוב אבל לחגוג התחלה חדשה זה משהו אחר!"
"נשמע יותר לעניין ויותר נחמד ממסיבת פרידה עצובה,אז נתחיל לארגן הכל!". ליז התחילה להכין רשימה של הילדים שאנחנו נזמין למסיבה ואז היא נעצרה לפני שרשמה את השניים האחרונים הסתכלה עליי ושאלה, "לרשום את דין וניק?",
"כן,כמו שאמרתי כבר,אני כבר שכחתי!",
ליז חייכה אליי ורשמה אותם על הדף.היא התחילה להתקשר לכולם לאחר שמצאתי את המקום המושלם לחגוג שם,זה היה הסטודיו למחול הישן של דודה שלי ננסי,היא הייתה פעם מלמדת שם ואני זוכרת שעוד הייתי רוקדת שם אבל היא סגרה אותו לאחר שהתחתנה.אבל לא הסכמנו לתת אותו לשכירות לאפחד וגמאני תמיד ידעתי שאני אצטרך את המקום הזה,למשל לברוח לשם כשאני רוצה להיות רחוקה מכולם.אני זוכרת את הפעם שברחתי לשם זה היה כשהכלב שלי נדרס וכולם התחילו לנחם ואני לא רציתי שינחמו אותי רציתי להמשיך האלאה אבל הם לא נתנו לי אז ברחתי לשם ואפילו נרדמתי שם והם מצאו אותי רק למחורת,זה היה המקום האחרון שהם חיפשו שם אותי ועכשיו הם כבר יודעים שזה המקום הראשון שהם צריכים לחפש שם כשאני בורחת מהבית,רק הם לא יודעים שיש לי שם מקום מסתור קטן כדי שהם לא ימצאו אותי.
"ליז אני רוצה שנשמור את זה בסוד מנלי,נעשה לה הפתעה קטנה לפני שהיא עוזבת",אמרתי לאחר שסיימנו להזמין את כולם.
"אז זה יהיה הסכם הסודיות של ליז ונטלי",ואני רק צחקתי מי מה שהיא אמרה.
"את יודעת מה זה מזכיר לי? את הסופר דובר הבננות", והחזקתי את הפה שלי עם היד כדי לא להתפקע מצחוק
"את אף פעם לא תשכחי את זה נכון? אז הייתי בת שש ורציתי שנהיה גיבורות ונציל את העולם", היא נשכה את השפה התחתונה ואז התחלנו לצחוק כמו שתי ילדות קטנות,הפסקנו לצחוק ולחייך והסתכלנו אחת על השנייה וליז הושיטה לעברי את הידיים שלה כדי לחבק אותי ואני את שלי לעברה והתחבקנו,ולחשתי לה, "אני אתגעגע אלייה", והיא לחשה לי, "גמאני!".
וככה זה נגמר ליז הלכה לבית שלה ואני נשארתי בבית שלי,אמא שלי כבר חזרה וגם אבא שלי.
"אז אמא מתי נייט ולורן יחזרו?",שאלתי אותה כשבאתי למטבח לראות מתי ארוחת הערב תהיה מוכנה
"מאמי שלי הם כבר חזרו ללוס אנג'לס,הם לא יכלו לעצור פה",היא אמרה לי וליטפה את הלחי שלי
"אבל אני רציתי לראות אותם זה לא פייר!"
"אני יודעת חמודה אבל לא היה מספיק כסף כדי לטוס לבוא ואז לנסוע את כל הדרך ללוס אנג'לס,כי המכונית של נייט במוסך". חייכה אלי כדי שארגע והיא הצליחה להרגיע אותי עם החיוך שלה.עזרתי לסדר את הצלחות על השולחן וקראתי לאבא שלי כדי יבוא לאכול וישבנו שלושתנו כמו תמיד בארוחת ערב,היה נורא שקט אז הייתי צריכה לשבור את השתיקה,
"אז אבא איך הולכת הבניה של הקניון הענק שרצית לבנות?",לא סיפרתי לכם שאבא שלי בנאי ולא רק את זה אלא הוא גם ארכיטקט זה שעושה את כל הדברים האלה של הלפני הבנייה.
"הכל הולך מצויין,תודה ששאלת",מאז שאני בת 15 אני ואבא שלי לא בקשר טוב כמו פעם,לא בגלל שרבנו אלא פשוט אני התבגרתי והוא התחיל לעבוד יותר,אבל אהבתי אליו תמיד תהיה אותו הדבר.
"אתה עדיין משתמש בציורים שלי מאז שהייתי בת 10?", שאלתי וגיכחתי ובקטנה,לפני שש שנים אבא שלי בנה מסעדה ענקית שאני ציירתי והוא הפך אותה לאמיתית.
"בטח שכן,איך אפשר לבזבז כזה כשרון כמו שלך? רק חבל שהוא לא הלך וגבר עם השנים!",והוא נאנח עם גיכוח בקולו
"למה אתה מתכוון בדיוק?", אמרתי מופתעת
"זה שאת עדיין מציירת כמו ילדה בת 10", והוא ואמא שלי התחילו לצחוק עליי ואני הייתי בהלם והחיוך לא ירד לי מהפנים.
"אז סליחה שאני לא אוהבת לצייר באמת,בכל זאת הציורים שלי עדיין קיימים כבר שש שנים,כשרון פשוט גדול", הרמתי את ראשי בגאווה
"כן חבל באמת שאת גם לא שרה", אמא שלי נכנסה לשיחה,כמה שהיא אוהבת לדבר על הנושא של המוזיקה
"נו אמא את יודעת שאני לא אוהבת לשיר,זה לא משהו שאני רוצה",
"אבל יש לך קול כל כך יפה,חבל לבזבז אותו,אני אומרת לך יכולת להיות זמרת!", אמרה בגאווה
"כן אבל אני לא מתחברת לשירה,אני אוהבת מוזיקה אבל לא לשיר אותה",אמרתי בעודי אני מגינה על עצמי לפני שהיא תשכנע אותי ללכת לפיתוח קול או ישר להיות זמרת.
"נו לילי תעזבני את הרקדנית שלנו,שתמשיך לרקוד כמו שהיא אוהבת", אבא שלי תמיד מגן עליי בקטעים האלה,מה הייתי עושה בלעדיו?
"רואה אמא אפילו אבא מבין אותי!",וחייכתי חיוך מנצח.
"כן אבל את יכולה גם לרקוד וגם לשיר", חייכה חיוך שעוד לא מובס,כמה קשה להביס את אמא שלי! היא לא תוותר על שלה אף פעם.
"אמא הריקוד בשבילי זה משהו מיוחד,אבל לשיר אני לא אוהבת כי זה לא משהו מיוחד בשבילי אולי זה תחביב אבל לשיר זה לא יהיה כמו ריקוד".
"טוב נעזוב את זה,תמשיכי לרקוד אבל אם תרצי,ואני אומרת רק אם תרצי תבואי אליי ואני יסדר לך משהו", היא חייכה אליי ואני אלייה,נישקתי אותה בלחי.
סיימתי לאכול ופיניתי את הצלחת לי מהשולחן שטפתי אותה ועליתי לחדר ללכת לנוח,התקלחתי לבשתי את הפיג'מה שלי ושכבתי במיטה.התחלתי לחשוב על כל הדברים המוזרים האלה שקורים לי בזמן האחרון,אולי אני איזה יצור מאד מוזר? אני יודעת שהדבר הכי מוזר חוץ מי זה שאני גרמתי לדברים לעוף ולפלאפון שלי להעלם אני גם מרגישה רגשות בצורה מאד מוזרה ואני מאד פוחדת לספר את זה למישהו יחשבו עוד אני משוגעת וישלחו אותי למסוד! ולהיות רחוקה מליז לא יהיה לי טוב.בסופו של דבר נרדמתי ועוד פעם היה לי חלום מאד מוזר כיאילו מישהו קורא לי ואני לא יכולה למצוא אותו,אבל זה היה קול של בת אז זאת אומרת שאני לא מוצאת אותה.התעוררתי וכבר היה שמונה בבוקר ישבתי על מיטה ואמרתי לעצמי,נטלי את לא מתשגעת הכל בסדר,אם תשתגעי עדיף לקפוץ כבר מבניין אולי אני גם יגלה שאני יודעת לעוף.
היום אנחנו לא לומדים,בימים של חופש אני אוהבת לצאת להליכות בחוץ לבד,אני והמוזיקה שלי ולרוץ לפחות שני קילומטר.קמתי שתיתי קפה לבשתי שורט בצבע שחור חולצה צמודה בצבע כחול עם סמיילי קטן עליו,אספתי את השיער שלי לקוקו גבוהה שמתי את הנגן בתוך הכיס האוזניות בתוך האוזניים ויצאתי מהבית והתחלתי לרוץ.רצתי כל כך בכיף בשלווה,לאחר כמה זמן ראיתי את ניק עובר עם האופניים שלו ומנפנף לי עם היד וניפנפתי לו בחזרה,והוא ממשיך לנסוע וניכנס בתוך עמוד ונופל על האדמה. רצתי אליו,היתכופפתי על הברכיים ושאלתי אותו,
"ניק הכל בסדר?",הוא לא ענה לי ואני אמרתי בקול רם, "איזו שאלה סתומה,כרגע נדפקת בעמוד איך תהיה בסדר?!".הוא פקח עין אחת ואמר,
"אני בסדר קיבלתי רק מכה קטנה בראש,אני ישכב כמה שניות ככה ואני יקום כשהסחרחורת תעבור".וסגר את העין בחזרה.
הראש שלי היה מעל הראש שלו כדי לבדוק אם הוא עדיין נושם ושאלתי, "אתה בסדר עכשיו?".
"כן אני יכול לקום".
ואז זה בא בהפתעה הוא הרים את הראש שלו והראש שלי היה עדיין מעל שלו,הוא הרים אותו במהירות והשפתיים שלו נגעו בשלי והייתה נשיקה קטנה,הוא שיחרר ישר והראש שלו חזר לאדמה והוא קיבל עוד מכה,חזרתי לתנוחה של ישיבה וישבתי לידו,וגם הוא ישב.תודה לכל מי שקורא,אם אתם רואים שיש עיצוב חדש אז היה לי כוח לעשות ואם לא אז יהיה בקרוב (: ואם לא שמתם לב עברנו את ה700 כניסות,תודההה לכולם 3> 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
