פאזל.

לפעמים אני מרגישה שאני מנותקת.

מנותקת ריגשית, מעשית, התנהגותית.

אני לא יודעת למה זה ככה. אפילו היום, כשבן דודתי בא עם הבן שנולד לו לפני יומיים. הסתכלתי על התינוק, ממרחק מסוים, לא התקרבתי יותר מדי, זה לא עשה לי כלום. כולם מהמשפחה רצו להחזיק בו ורק אני לא. לא היה בי שום חשק או רצון לזה. לא פחדתי להחזיק בו, פשוט לא רציתי, לא הבנתי למה בדיוק אני צריכה להחזיק בו.

פשוט עמדתי שם, הסתכלתי עליו מרחוק, וחשבתי לעצמי, יופי, תינוק, חמוד. וזהו, עד כאן המחשבות שלי בעניין. ואבא שלי פונה אליי ואומר, אני רוצה נכד כזה קטן, ואני אומרת לו אבא אל תצפה זאת ממני, אני לא רוצה ילדים, לא בשנים הקרובות, לא ב10 שנים הקרובות.

והאמת היא שאני לא רואה ילדים כחלק מהתוכניות שלי בשנים הקרובות, אני רוצה להצליח, אני רוצה רמת חיים טובה, ועד שאני לא יגיע אליה אני לא אחדול מתוכנותיי. כן ילדים זה יופי, וזה חשוב וכל זה. אבל אני נועדתי לעשות גדולות עם החוסר רגישות שלי.

אני מודעת לזה שיש לי חוסר רגישות, גם מה שהיה היום עם התינוק הקטן , הזכיר לי שאני לא כך מעכשיו, אני תמיד כזאת חסרת רגישות, אבל אני לא חושבת שאני חסרת רגישות באמת, אני פשוט מנותקת מהרגשות שלי, כן ממש כך, אני מנותקת, אני לא מחוברת אליהם, אולי בגלל זה אני רואה את עצמי במשטרה, אולי בגלל זה אני קרת רוח, כמו שתמיד אומרים לי, שאני רואה דברים ומחליקה הלאה, שבמשמרות אני עוצרת אנשים שעברו עבירות או מעוכבים שעברו עבירות, ואני לא מדברת איתם יותר ממה שאני צריכה להודיע להם. אני שומרת מרחק כי גם זה לא מעניין אותי, אני עושה את העבודה שלי.

העניין היחיד שאני מרגישה קצת רגישות אליו הוא אירועים שאני באה לאלימות במשפחה, כשהאישה מתקשרת למשטרה ומבקשת את עזרתה. זה גם האירועים שהייתי בהם הכי הרבה עד היום. והדברים שראיתי בהם כאבו לי בתור אישה. איך גבר מרביץ לאשתו מכות רצח, ולא חס עלייה לשנייה, ואנחנו מגיעים עם הניידת, ואני בגלל היותי אישה ישר לוקחת את האישה לצד, והשוטר עם הגבר, ואני מרגיעה, מחבקת, מביאה כוס מים, מדברת בעדינות, בלי לחץ לסגור את האירוע, לאט, לאט, כדי שהאישה תירגע ותספר לי מה בדיוק קרה. אני מאוד שרירותית, כבר אמרו לי את זה בקורס, ודווקא בגלל זה אני חושבת שאני שוטרת טובה.

או דוגמה נוספת שמציקה לי בליבי זה שבעל אונס את אשתו, מכריח אותה לשכב אתו, מכה אותה, משפיל אותה, מחזיק אותה בכח עד שיש סימנים בגופה. וגם במקרה כזה הייתי, והאישה התפרצה ובוכה, מספרת לי על מצבה האומלל, על התלות שלה בו. וזה חורה לי, כאבי איתה, אך יחד עם זאת אני הכי מקצועית שיש, אני לוקחת ממנה פרטים, ממלאה דוחו''ת מתאימים, וממשיכה הלאה.

יש כמה נשים שאני כל הזמן רואה אותם בתחנה, כי הבעלים המכים שלהם עצורים עקב התלונה שלהן, הם ממשיכות לתמוך בהם, אך אומרות לי שבזכותי הן יכולות לישון בלילה. הן זוכרות אותי טוב, לוחצות את ידי, ומברכות אותי.

וכאן, כאן אני מרגישה שאני עושה שליחות מסוימת, ושאף אחד לא יקרא לי ג'ובניקית, אני לא חיילת רגילה, אני שוטרת, ילדה בת 19 שעוזרת לנשים האלו, ועל זה אני גאה.