לא הרבה אולי ממש מעט, לא הרבה אבל בכל זאת קצת....

הינו יוצאות מדי פעם למרפסת ומשקיפות אל הים מבין צמרות עצי הדקל. 

לעיטים היו סירות קטנות נעות בקו ישר בדיוק בגיזרה שבין שני צמרות, קצב התקדמותם כמו סימן את הזמן שעובר בתמונה השקטה של הים הנבט מולנו.

הימים היו ימים של שקט. ללא ספק, שקט וציטנות ממושמעת. אחיזה במרחב כמשענת, בטבע או בעצם אחיזה בריק. ניסיתי לשאוב את כוחי מהם. מהשקיעות מהזריחות מרישרוש הרוח בעלים מגלי הים הנשברים אל החוף מהשקט עצמו מהבדידות.

הייתי כולי מכונה משומנת לתפקיד שלשמו הודרכתי, איסוף מידע על המתרחש בגבול הכי גדול של מדינתינו הים. חיתי כך שנתים למעט נקודת שבירה אחת.

אלו היו צהריים יפים ושימשים. יצאנו מהמוצב אני ועוד שתי חברות. אירה עם השער השחור הגלי ורוז עם השער המתולתל הג'ינגי. אנחנו וזוג נעלי רולר בליץ כחולים מבריקים. כי עם רוז, זה בטח לא אחר צהרים שקט ורגיל כמו כאלו שלי עם אירה.

אני כבר הרבה זמן חיקיתי להזדמנות לנעול את הרולר בליץ האלו.

טיול קטן ברחוב הסמוך, וזהו רוז נועלת אותם. היא מראה לי ולאירה איך היא מגיע בקולת מצד אחד של אזור החניה המשופע לצד השני. הינה את רואה, היא אומרת, לא צריך לעשות הרבה והרי רחבת כבר פעם. ואיך אני עוצרת? אני שואלת. טוב על זה צריך להתאמן קצת, רוז עונה. פשוט מטים את הרגלים לכיוון אחר מזה של הגוף ומבצעים חצי סיבוב. יוו אני כבר לא יכולה להתאפק... תני לי אותם, אני אומרת, אני רוצה לנסות גם, אני בטוח זוכרת משהו מפעם הרי ידעתי אז לרכוב ללא בעיה. רוז חולצת אותם מרגלה ונותנת אותם לי. רוז ואירה נשארות על הספסל בקצה מגרש החניה הקטן. ואני, אני כבר יוצאת לדרך. כמה צעדים לא בטוחים החלקה קטנה ואני בראש מגרש החניה אוחזת בברזלים הצמודים לקצה. עדין לא עוזבת אותם, חוששת, הרגלים בורחות קצת לכל הכיוונים. נו מי היה מאמין ללכת על הגלגלים זה לא כל כך פשוט כמו שחשבתי.

אני נעצרת, לוקחת נשימה ונזכרת שאני צריכה להחליק לא ללכת הרי זה כל העניין. אני עוזבת את הסורגים הלבנים המחלידים מאוויר הים. ומסלקת את הפחד האינסטינקטיבי מהמחשבות, אינסטינק מטופש, מי צריך אותו בכלל. הרי כבר שיננתי לעצמי, אני יכולה לעשות הכל.

זהו שני הרגלים על המדרון, אני מחליקה, הגוף מוטה קדימה כדי לשמור על שווי המשקל. בהתחלה זה מצליח, אני בטוחה שלרגעים מסוימים הייתי מרוצה. הכביש מתגלגל מתחת לרגלי ואני כבר באמצע המסלול. מה עכשיו, איך אני עוצרת במהירות כזאת. אני חיבת להאחז במשהו! יש לי שתי אפשרויות. או שאני נתקעת ברכב חונה שיבלום את התקדמותי או להמשיך אל הכביש הראשי ואז משם מי  יודע?! אני מטה את גופי לאחור מנסה להאט את המהירות ונופלת במכה חזקה על שני אברים חיוניים. אחד מאפשר בלמת זעזועים טובה (התחת שלי), השני אולי, אבל לא במהירויות כאלה. היד שלי! אני צועקת, נראה לי קרה לה משהו!

אירה ורוז רצות אלי לראות, אני מנסה להתרומם ומסתכלת על היד ועל הצורה המוזרה של פרק היד שלי.

אנחנו חוזרות למוצב אירה מסדרת לי תיק ואמבולס לוקח אותנו לבית החולים.

משם אני יוצאת כבר עם גבס וכמה גימלים.

עכשיו רק נשאר לספר להורים :()

3/8/2010