לפני כמה ימים החלטתי עם עצמי לעשות הליכה עם הכלב שלי סביב השכונה בסביבות 5 בבוקר. התעוררתי שעתיים לפני זה, לבשתי בגדים נוחים אך בלתי חסינים לקור בעליל, שרקתי לכלב והנה שנינו מהלכים ברחוב בחושך גמור ובמספר מעלות שניתן למנות על יד אחת.
הלכתי מהר. הכלב שלי שוטט אחרי, לפני ובצדי, שליו ומרוצה מיציאה כיפית והרפתקנית לטיול משותף עם הבעלים, שמטריח עצמו פעם בשנתיים לעשות דבר כזה עמו. הרוח שרקה עזות; טל רטבובי כיסה את הרחובות המוצללים. מצאתי עצמי נאבקת בקושי ללכת ברוח החורף הדוהרת והאלימה, שלא חסה על קרסוליי החשופות, ושהעיפה את שערי מצד לצד כאוות נפשה. ובכל זאת נהניתי מן ההליכה האומללה הזו: בסימטאות התעבה לו מעין שקט מוכר ורפה של דיירי בניינים מנמנמים או כאלה המכינים את עצמם לבוקר החדש. רק שריקת ציפורים יפהפייה וערנית מילאה בשעה זו את החוץ שפתח בתהליך איטי של התבהרות והכנה לקראת השמש העולה.
אך בדרך חזרה הביתה, החלה לשלח בי בטני אותות מאיימים של רעב. זה היה אותו סוג של רעב שבגללו דחפתי עצמי להליכה ולקור האלו בראש ובראשונה, אותו סוג של רעב לא-מוגדר לייצר עוד רעב עד שלא מרגישים כלום והופכים אדישים גמורים לכל המתרחש סביב ונעלמים פנימה במהירות. רעב מפחיד שמתים עליו ורוצים לחוש אותו עד הסוף, רעב מתיש ששונאים אותו בכל חלק בגוף שמתנגד ואומר לא וצורח אוכל ואוכל ואוכל.
כן. יש לי סוג של בעיה. "הפרעת אכילה".
ממה שאני זוכרת מעצמי, המודעות הראשונית לקישור הרעיוני שבין צמצום כמויות מזון והגברת מאמץ גופני לבין צמצום היקפי-גופני, הוכרה במוחי לפני כשנתיים-שלוש בערך. הייתה זו תקופה בה השתייכתי למסגרת ספורטיבית אינטנסיבית שדרשה את כל כוחותיי אך באופן רצוני הפכה לחלק הדומיננטי בחיי. מגיל צעיר הייתי פעילה בכל הקשור לספורט וזה הפך עם השנים לתחביב שאיני יכולה לוותר עליו. ומגיל צעיר נחשבתי תמיד בעיני אנשים לרזה או למעט מתחת לממוצע, במיוחד בתיכון. אך מהתיכון, לא בעיני.
העניין הוא שבגיל העשרה, מתעוררת לה התבוננות השוואתית עצובה, אובססיבית למדי וחסרת מנוח, על חברות, על בנות אחרות, על נשים מן המגאזינים, ואולי רק בשביל לדעת היכן למקם את עצמך מבחינה חברתית ואפילו מינית; בין הרזות או בין השמנות. כמה שטוח ואידיוטי שזה נשמע. יש לשים לב לסדר הזה (אמא - חברות קרובות - בנות מהכיתה ומהשיכבה - נשים אקראיות ברחוב - דוגמניות וסלב מהטלוויזיה והעיתונים); באופן איטי אך מוצלח מתרחבת ההשוואה בין העצמי וגופי למעגלי זהות חברתיים רחוקים יותר מן הפרט, אך שבעצם מסמלים ומתקרבים למודל אחד, ריקני, קר אך מעורר תאווה: רזון. אצלי לפחות, זה היה התהליך במלוא המשמעות.
נחזור להתנסות שלי מן התקופה ההיא. החלטתי לעשות בגופי ניסיון: במשך שלושה ימים, מחמישי עד שבת, אכלתי פחות ופחות והתאמנתי נמרצות בהרמת משקולות ובכל שיטה אפשרית להזעה מאסיבית שרק הכרתי. ככל שחשתי רעבה יותר, כן התאמנתי ביתר אינטנסיביות. פשוטו כמשמעו. בתום סוף השבוע הזה הסתכמו להן, מה שמכונה בידי דיאטנים בהמתקת לשון רדודה וגם מרתיחה, "התוצאות": ירידה מהירה בצורה מפחידה בשומנים, או בעצם, הידבקות והתהדקות-יתר של עורי לבשר שמתחתיו.
התרגשתי נורא. אשכרה כמה אימונים ושעות מתות של התעלמות מרעב הידקו סביבי את רצועת העור והשרירים. איזה קטע זה.
אני חושבת שהניסיונות הראשונים שלי פשוט להגביל את עצמי באוכל החלו בכיתה ט'. מאז ועד היום למעשה, זה בא בגלים ממוחזרים וכואבים שמסתכמים במשוואה נבובה יחידה: טוב לי יותר=יותר אוכל. רע לי יותר=הגבלת אוכל. למותר לציין שבתקופת החטיבה והתיכון, האפיזודות הללו הפכפכות מדי ולמדי, אם נתעלם לרגע מן הבלבול וחוסר הביטחון הכללי שמלווים כל פרק בה. "הדימוי הגופני" מתעצם לכדי אובססיה עם התעוררות מלכת החיזורים המתעניינת ובעיקר החרמנית מצד המין השני בגיל כזה. זה היה הניסיון הראשון.
העניין הוא ששנים לאחר מכן, הגעתי למסקנה הבאה: ככל שאני מרעיבה את עצמי למשך תקופה מסויימת ואז מפסיקה, כך ארצה לשוב אל אותה ההרעבה ול"תוצאות" שלה, ובמיוחד להחריף את שתיהן. הפרעת אכילה היא כמו התמכרות: לעולם זה לא מספיק, ממש כמו תהום ללא תחתית, וצריך לפגוע בקרקעית עמוקה מאוד בשביל להבין שיש "בעייה", שצריך לקבל עזרה, או במילים פשוטות, שזה לא מצב נורמאלי. אני עדיין לא פגעתי בשום תחתית, גם לא על המשקל, משום שה"בעייה" שלי באה והולכת בתבנית האפיזודות שציינתי קודם, ומעולם לא הצלחתי באמת לקיים אי-אכילה לתקופה מאוד ממושכת. כן, זה בראש וכל הזמן, מה אוכל, כמה אוכל, יותר חלבונים או פחמימות, כמה קלוריות יש בכל גרגיר; וכן, יש תשוקה תמידית לא לאכול יותר לעולם ולהיראות כמו ניקול ריצ'י. אבל העניין הוא שאצלי, מדי יום ממש, זה מתחלף מזה לתאווה מטורפת להכניס לפה הכל. הכל. ואז להיטהר ביום הבא. פיזית ומנטאלית. מכיוון שאוכל פשוט נמצא כל הזמן בראש. עצם האכילה עצמה משתייך אף הוא למערך השליטה באוכל. מוזר ככל שזה ישמע, לעיתים ככל שיש צורך מוגבר להימנע ממזון, ככה מגיעים למצב ממשי של אכילה.
מעולם לא הצלחתי להקיא הקאה יזומה. אולי פעם-פעמיים. במקס ברנר בנמל ת"א לפני כמה שנים. אחרי כמות עודפת (אבל באמת עודפת, כזאת שהכבידה לי על הבטן כל כך שהגוף דרש התרוקנות) של שוקולד סמיך ומתוק מדי. ומבחינה פיזית זה נורא להקיא שוקולד. נורא.
טסתי לשירותים. הבטן גועשת. הטקס המוכר, שאצלי ידוע זה מכבר כבלתי-מוצלח, של שתי אצבעות-להתכופף-לאמץ את הגוף לחור אליפסי בהיר של אסלה לבנה, התקיים אז על-פי שלביו, אך לא ארך זמן רב כל כך כמו תמיד, והוכתר בהצלחה. וזהו. מאז רק מאלכוהול. באמת לא נעים.
אולי זה טוב שקשה לי כל כך להקיא. חסינות לסוג אחד של בולימיה. יש.(!)
האמת שגם הקאה יזומה מגעילה אותי לגמרי, ולאחר התנסות כואבת בהיותי ילדה בהקאה בלתי-פוסקת למשך שלושה ימים תמימים מאיזה וירוס מזויין, אני שונאת-שונאת-שונאת להקיא. גם הידיעה שכמות המלחים והמינרלים החיוניים שמאבדים בהקאה היא משמעותית, והנזק שנגרם לקיבה שמבצעים בתוכנה פעולה ההפוכה לפעולותיה הטבעיות הוא נורא, ובכלל האפשרות לאבד שיניים בגלל חומציות הקיא עצמו, הרחיקו אותי לגמרי מכל העניין. אי-אכילה הלוא זה דבר כל כך פשוט; בלי להסתבך עם מברשות שיניים ואסלות. פשוט, לא להכניס אוכל מראש. גם "התוצאות" אפקטיביות ומהירות יותר. כמה פתטי.
אבל כאשר מגיעים למצב של חוסר תזונה, תופעות הלוואי לכך מופיעות במהירות דורסנית ששואבת למעשה את כל היכולת להתמיד בה לאורך זמן; כזהו רעב תמידי. לא קשור לרמת האכילה. קור. אי-נעימות ואי-נוחות קשות לאורך כל הגוף ובמגע עם הגוף. אי יכולת לחשוב ולחשוב רציף ובבהירות. הכל נראה בעצם כמתוך מסך עבה שמפריד בינך לבין המציאות הממשית. קושי בהזזת איברים. קושי רב בריכוז ובביצוע תהליכים קוגניטיביים אחרים. תפיסה חדגונית של המציאות, אדישות כללית (numbness). אינסומניה וקשיי הירדמות חמורים תחת מצב של חוסר הזנה. התבודדות ומחשבות שווא בעקבות מאבק פנימי בצורך הבסיסי במזון. הסתגרות חברתית. אי-יכולת להפיק הנאה כללית ותחושת חוסר יעילות כתוצאה מן הדיכאון הנלווה לאנורקסיה. הערכה עצמית נמוכה ביותר. ביטחון עצמי נמוך. דימוי גופני מעוות ותסכול גובר עצם כך. קושי מסויים בהתבוננות במראה ועם זאת בחינה אובססיבית של ההשתקפות. פגיעה כללית בצמיחתם הטבעית של ציפורני כפות הידיים והרגליים והשיער. אי-חשק ביצירת קשרים רומנטיים מכל סוג שהוא כתוצאה מהערכה עצמית נמוכה, דיכאון כללי וצניחה באנרגטיות. אי-חשק מיני. בשלבים מאוחרים הפסקת המחזור ויכולת הרבייה. עור יבש. שיער יבש ופגום. אובססיה תמידית למחשבה על מזון ורצון עז להיצרות היקפים מתוך שאיפה ל"היעלמות" כהבעת הדיכאון, או ל"שלמות" ו"טוהר" ממזון. קמילה איטית, הרגשה של חוסר אונים וחוסר מוצא ואפשרות לפיתרון אחר, צורך עז בתחושת שליטה עצמית והגדרת אי האכילה כמה שמדומה לשליטה במה שהאנורקטית איננה מסוגלת לשלוט בו. התעסקות יתר בתמונות של נשים רזות ו"שאיבת השראה" מהן. מבחינה רפואית: היפותרמיה, אנמיה, אינסומניה, הפסקת המחזור החודשי, דיכאון קליני, ניוון שיניים ושחיקת עצמות, סיכון ופגיעות למחלות מעיים שונות, סיכון להתקף לב קטלני. ועוד ועוד ועוד ועוד.
מאז כל המחקרים העצמיים הקונסיסטנטיים אחר תזונה. אחר משקל. אחר הפרעות אכילה. אחר עולם הדוגמנות. אחר האפשרות שאולי כל זה שטויות במיץ, אולי רזון זה לא כזה יפה. אבל כל זה מתפוצץ מול העיניים מול דעות של חברים למשל. שבאיזשהו אופן מסכימים עם כל אלה בצורה שטחית. או חושבים כך ומצהירים אחרת.
כל החברה שלנו סובבת סביב זה וסביב הקשור בזה; כל המדיה סוקרת ומציגה בפנינו את זה ובכלל את המין הנשי כאובייקט מיני דפוק שחייב להיות בגזרת מקלון בית שימוש אבל עם חזה שימפנזי, שיער ארוך וחלק ועיניים חתוליות; בכל מקום, כל הזמן, בפרסומות, בעיתונים, בתוכניות, ביו-טיוב ואפילו באתרים כמו זה שבהם מפרטות בלוגריות רפויות שכל בעלות מוגבלות הבעתית מזהירה את התפריט היומי שלהן, שבו, אגב, מצויין לפעמים "אכילה במסעדה עם המשפחה" וכיוצא בזה.
זהו מעגל שמזין את עצמו. קשה להתעלם מן הסימפטומים וקשה עוד יותר להרחיק את התוצאות. לפעמים נדמה לי שכל בחורה בעולם שואלת את עצמה מתישהו בחייה מה יקרה אם לא תאכל ביומיים הבאים. לא קשור למשקל שלה.
הלוואי שיכולתי להעלים את כל זה. הלוואי שמוחי לא היה צריך להתעסק ולהתענות בשאלות, במחשבות ובהתלבטויות האלה רוב הזמן שהוא פועל. הלוואי שהייתי, פשוט, אוהבת את גופי כפי שהוא ולא שונאת כל חלק בו. הלוואי שהייתי יודעת כיצד להתחסן מפני ה"נפילות" הללו, "האפיזודות", ולהעסיק את עצמי בדברים משמעותיים הרבה יותר ללא מחשבה מתגנבת על מה אוכל היום כדי לא לעלות. הלוואי שלא הייתי מוצאת כל כך הרבה נחמה ברעב. הלוואי שלא הייתי מרגישה כאילו זה שוט לווריד של מה שנדמה כמשמעת עצמית, כשליטה. הלוואי שלא הייתי מתחילה לעשן בגלל זה. הלוואי שלא הייתי מנתבת את הדיכאון הכללי שלי לידיים החמקניות והאכזריות של זה. הלוואי שהערכתי העצמית והביטחון שלי לא היו מתמלאים ומתרוקנים בשנייה לפי זה. הלוואי שהייתי מוצאת טיפול מתאים אבל לספר את הכל למישהו שלא חווה את זה ולא יודע מה זה ורק מתרשם מבחוץ נשמע בעיני כמו הדבר העלוב, הקטנוני והדבילי ביותר שיכול לצאת מהפה שלי.
אבל התמכרות, היא התמכרות. וזהו טבעה...
כינוי:
Fireflies
בבלוג זה
בכל הבלוגים
