איזה שבוע הפוך.
קמתי בלילות, ישנתי בימים, התחבאתי קצת מן העולם בתחושת ערמומיות ילדותית והספקתי למחוק ידיד או שניים.
קצת מדכא לחשוב שאני עסוקה בעניינים דביליים כל כך במרחק של שבועיים מיום הגיוס שלי. היום הזה, והתקופה המחוייבותית הקרבה שכמו ברעבתנות אלימה פותחת אליי את לועה העצום ומשתוקקת ללעוס, לרצץ ולירוק אותי שוב אל העולם - שניהם מפחידים, שניהם מרעידים לי את שגרת המחשבות שפונה בדר"כ להתעסקויות בעניינים מנחמים בהתרשלותם ממשמעות עמוקה. אני מדמיינת את זה, וזה מסתחרר אצלי בראש, זה עוקץ מוזר וצפוי של ההכנה לפני משהו חדש באמת. מעכשיו זה יהיה לבוא במגע עם כמות עצומה ומאסיבית עם דברים שאני לא מכירה ולא מורגלת בהם. וזה הזוי. שפתאום בערב פסח במרכז המפגש המשפחתי החמים, שיש בו גם קורטוב של רשמיות, אני מוצאת עצמי מודיעה לכולם שחכת הצבא הרחיקה לכת והצליחה לדוג גם אותי, בסופו של יום; שפתאום מנסים לנצל כל דקה ורגע פנויים כי כרגע יש בידי מגוון אדיר של אופציות כיצד לנצל אותם. ויש שמביעים פליאה, יש המברכים. בני הדודים שקצת קטנים ממני מתבוננים בעיניים גדולות כמו הערב יראו אותי בפעם האחרונה. למעשה הייתי היחידה בחדר אותו זמן שעומדת על הפרק הביניימי הזה, לא בבצפר ולא בצבא, לא במכללה, בעבודת קריירה, בנישואים. בכלל פרק שאינו מתווך מספיק, כי כל אחד מוצא את עצמו בשוק הפתאומי, והנה לפתע הגעתי גם אני לגיל התפרחות הזה של חיילת טוראית. ואיזה מעבר משוגע זה: מתלמיד לחייל.
אין צורך להוסיף שאת השעות הקטנות שלפני היום העכור לא אנצל, כשאר בני האדם הנורמאליים שמכינים עצמם לשעות ערוּת ארוכות במיוחד שיצטרכו לשרוד, לשינת יופי אחרונה ואפופת נירוונה (שנושקת בדר"כ לחצי יממה ויותר.!); ואין צורך לומר שבאותו בוקר אקום עם תסמונות סמים של בטן מתהפכת ובחילה צורמנית, כאב-ראש-פטישים מפעם, זיעה שניתן לצבור בבקבוקים ורעידות בכל הגוף. ואמא בוכה ואבא טופח ואוטובוס מיוזע ומלא מלא מלא פרצופים חדשים וחפצים אישיים מוזרים כמו צ'ימידן ופנסים ומנעולים קטנים. בעע. זה הולך להיות בלאגן.
פסח זה אחת התקופות היפהפיות, החמות והנמרחות ביותר. לפני שנה בדיוק היה ראשי חפון חזק והיטב בזמן הזה בשינון ספרי הלימוד והסיכומים המייגעים ובתרגולים ארוכים ובחששות הרגילות שמביאה עמה תקופת הבגרויות העמוסה לעייפה. כעת אני בדרכי להתחיילות.
פחד. o:
כינוי:
Fireflies
בבלוג זה
בכל הבלוגים
