אנשים נולדים, אנשים מתים.
זה טבעי, זה בסדר.
כל אחד מגיע לגיל או למצב שבו באמת הגיע זמנו לעבור לעולם הבא.. לעולם המתים.
כשבן אדם מת בגיל מבוגר מרגישים רע ועצוב, אבל זה כאב טבעי. לכל דבר יש סוף. מתנחמים בזה שהיו לו חיים ארוכים והייתה לו הזדמנות להגשים את עצמו ולעבור את כל המסלול הארוך הזה ...
אבל כשצעירים מתים .. זה כואב.
הוא תמיד היה ילד מתוק וחייכן.
החיוך המלא - מאוזן לאוזן, העיניים הכחולות שיודעות לחייך, הצחוק הילדותי והמתוק.
הוא אף פעם לא היה ילד חולה.
הוא בן 6. רק 6.
הוא אוהב לשחק ולשמוח, להשתולל, לרוץ ולקפוץ.
הוא מאוד אוהב את ההורים, את סבתא, את האח הגדול ...
הוא דיי גבוה לגילו, בלונדיני עם עור בהיר ועיניים כחולות בצבע השמיים ביום בהיר.
הוא בן 6. רק 6.
הוא אוהב לשחק במכוניות. אוהב לשיר ולרקוד.
הוא אוהב את החברים שלו.
הוא אוהב סרטים מצוירים, אוהב שוקולד, אוהב ים, אוהב בע"ח ...
היום ההורים שלו גילו שהוא חולה בסרטן הדם. לוקמיה.
הוא בן 6. רק 6.
כואב לי לחשוב על מה שהילד הזה יצטרך לעבור עכשיו.
כואב לי לחשוב שאמא שלו בוכה עכשיו.
כוואב לי לחשוב שיהיה לו רע.
כואב לי לחשוב.
זאת הפעם הראשונה בחיים שאני חושבת על מוות של ילדים. ולא סתם ילדים... הוא לא סתם ילד בשבילי.
הוא רחוק מזה, אבל יחד עם זאת ... כ"כ קרוב.
איחור קטן, טעות רפואית הכי קטנה ... לא. זה לא יקרה.
הוא יעבור את זה.
הוא חזק.
אני חייבת להאמין בזה.
אני עברתי את זה, ואין לו שום סיבה בעולם לא לעבור את זה. אני לא רוצה שהוא יעבור את כל מה שאני עברתי. לא רוצה.
אני יהיה איתך עד הסוף.
אני מבטיחה לך...
לא משנה איך זה יגמר. אני תמיד איתך.
עברנו הרבה ביחד, גם את זה נעבור.
אנחנו ננצח.
אני מבטיחה לך... בקרב הזה אנחנו ננצח.
לא משנה כמה נצטרך לעבור. אנחנו ביחד. אנחנו חזקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
