שלום לכולם! P:

לפי הכותרת (הארוכה, יש לומר) של הפוסט, בטח הבנתם שיש כאן שני עניינים. למרות שהמקרה עם העוגה קרה קודם, ברשותכם אשמור אותו לסוף, מכיוון שהנושא השני יותר "בוער" כרגע, וקשור לפוסט הקודם.

אז ככה:

זוכרים את כל מה שאמרתי בפוסט הקודם?, אז ניסיתי להתייעץ על זה עם אמא שלי. חשבתי שאולי היא תוכל לעזור.

"הם לא אוהבים את אותם דברים כמוני", אמרתי לה, "והם מדברים רק על זה כל היום. אני לא כמוהם, ובגלל זה הם מרוחקים ממני. למה הם לא יכולים לאהוב אותי כפי שאני?"

היא ענתה לי שמאז שהיא זוכרת אותי, עוד מילדותי המוקדמת, מאז ומתמיד הייתי אינדיבידואליסט, שאמרתי בכיתה א' "אז מה אם כל הבנים משחקים כדורגל? אני לא אוהב את זה אז אני לא רוצה לשחק". שתמיד רציתי להיות אני עצמי, ושהיא אינה מצדיקה את מה שהם עשו, אבל יש לאינדיבידואליזם הזה מחיר: הבדידות.

"אין מה לעשות", היא אומרת לי, "גם אני בתור ילדה, עשיתי ויתורים כדי להיות בחבר'ה" (כן, נראה לי שהיא עוד היחידה שאומרת חבר'ה).

אז מה? אז מה זה אומר, בעצם?

שאני צריך להתחיל לשמוע מוזיקה שאני לא סובל?

שאני צריך להתחיל לראות "איך פגשתי את אמא" ועוד כלמיני סדרות אמריקקיות בשקל (אה, סליחה: בדולר) שבעים, למרות שזה בכלל לא הטעם שלי?

שאני צריך להגביר הנדסת תוכנה רק כי כולם שם?

שגם אני צריך למחוא כפיים כשהמורה למתמטיקה מתחילה להסביר חומר חדש, למרות שאני לא סובל את זה?

שאני צריך להתחיל להיות שטחי ולקנות "ואנס" ועוד נעליים של ילדים פוזאיסטיים?

שלא הייתי צריך לפרוש מ"יזמים צעירים", למרות שגם שם, כמו בחיים, אף אחד מהםבאמת הקשיב לי?

שאני צריך להתנשא מעל כל שאר השכבה, בטענה שהם "ערסים"?

שאני צריך להגיד על דברים לא טובים שהם "גיי"?

שאני צריך להיות ימני קיצוני? (ואין לי בעיה גם עם מי שכן, אבל Live and let live)

האם זה אומר שכדי שיאהבו אותי אני צריך להיות "חלק מעדר"?

מה זה אומר?.. אם את כל זה, אז אני לא מעוניין, תודה.

מה בסך הכל רציתי? שיאהבו אותי כמו שאני? האם זו בקשה מוגזמת?

שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהב ומעריך את אמא שלי. אבל נראה לי שבקטע הזה, היא טועה.

האם אינדיבידואליזם הוא דבר רע? תלוי את מי שואלים. לדעתי לא.

אני אוהב להיות מי שאני, על כל מגרעותיי, שגיאותיי וסטיותיי, אם תבחרו לקרוא לזה ככה.

ומי שלא נראה לו, לא חייב לקבל את זה, כי נכון לכרגע - זה מה יש, וזה לא הולך להשתנות.

יצא לי גם לדבר על זה עם ילדה מהכיתה המקבילה..

יש איזה ילד ערס אחד בשכבה שכל הזמן מדבר פוליטיקה, "יא שמאלני מת!", "אתה ימני? אז אני אוהב אותך!" וכלמיני כאלה.

והוא שאל אותה והיא אמרה לו שהיא לא מסוגלת לפגוע בבני אדם או חיות, ושהיא צמחונית, ולכן היא לא רוצה להתגייס.

נפתחה שם מלחמת חורמה. עד היום הוא מקניט אותה.

"נמאס לי!", היא אמרה לי בקול שבור, "נמאס לי שאי אפשר להביע את דעתך כאן בלי שכולם יקפצו עליך. כן, אני נגד אלימות, אבל מה זה עניינו? זו אמורה להיות מדינה דמוקרטית, אבל בפועל זה יותר דומה לדיקטטורה."

עכשיו, אני חושב שהיא טיפה הגזימה, אבל בעיקרון יש משהו בדבריה, כי גם אני חווה את זה (אם כי לא ממש בהיבט הפוליטי).

נמאס לי מהדיקטטורה החברתית, של מה נכון ומה צריך. די! לכל אחד יש זכות להתנהג איך שבא לו, כל עוד הוא לא גורם רע לאף אחד. לכל אחד זכות להביע את דעתו. לכל אחד הזכות להיות אינדיבידואל.

ובמעבר חד: למקרה מוזר שקרה לי ביום ראשון. רציתי לכתוב על זה עוד ביום שזה קרה, אבל לא הספקתי. נו, טוב, "עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא" ^,^

בכל מקרה, ביום ראשון היה לאחי הקטן יומולדת. אמא שלי (שכפי ששמתם לב, מופיעה הרבה בפוסט הזה P:), הכינה לו עוגת יום הולדת שדומה לטירמיסו, עם קצפת, קפה חזק וכמה טיפות של... רום P;

אז אכלתי רק חתיכה קטנה (בכל זאת, אני צריך לשמור ~~"), ויצאתי לבצפר.

הכל היה כרגיל עד שהגעתי לבצפר, שם התחלתי להרגיש יותר אנרגטי מהרגיל (בדרך כלל ביום ראשון בבוקר אני כמו סמרטוט רצפה).

הרגשתי שמח יותר מהרגיל, צחקקתי פתאום בלי סיבה ואנשים אומרים לי עד היום שהיה לי חיוך דבילי על הפנים. {:

הייתי מסוחר לגמרי, הראש שלי הסתובב והרגשתי כאילו אני על הבלרינה בלונה פארק, רק הרבה יותר מהר.

הרגשתי קליל כנוצה, ובכל צעד שהלכתי הרגשתי כאילו אני מעופף. וגם מכירים את ההרגשה הזו, כשצוללים לתחתית הבריכה אז יש לחץ על האוזניים? גם את זה הרגשתי. והיה לי חם בכל הגוף P:

בהתחלה לא הרגשתי בהבדל, אבל אז, כשאמרתי הערה מעליבה לילדה שהתחפשה לשלגייה בפורים (ע"ע פתיחה), תפסתי את עצמי בידיים. "רגע", חשבתי, "אני בדרך כלל לא אומר הערות מעליבות לאנשים, מה קורה לי?"

ואז שילבתי את זה עם כל שאר התופעות, ועם זה שהיה טיפונת רום וקפה חזק בעוגה,ועם  המידע שהשגתי פעם בסדנה על אלכוהול שג'ינג'ים, נשים ויפנים רגישים יותר לאלכוהול מאשר כל השאר, ויחד עם כל אלה הגעתי למסקנה ש.. השתכרתי מטירמיסו! P:

בחיי, זה הרגיש מוזר. כבר ידעתי שאין מה לעשות ושרק הזמן יעביר את זה, אז... ניסיתי "לזרום" עם זה עד שיעבור, ולקוות שהכל ילך חלק. הו, כמה טעיתי. עד שיעור רביעי הייתי ב"היי",  אבל אתם יודעים מה אומרים - "מה שעולה חייב גם לרדת.."

בשיעור הרביעי הסחרחורת והסאטלה נגמרו, אבל בעקבותם באו כאב ראש, צמא נוראי ועצבנות כללית.

ילד אחד התגרה בי, וביום רגיל לא הייתי עושה עם זה כלום, אבל כפי שכבר בוודיא הבנתם, דבר לא היה רגיל ביום הזה, אז צרחתי עליו, ואמרתי דברים לא ממש יפים ~~"

בכל מקרה, בשיעור השישי זה כבר נגמר, את השביעי העברתי בשלום ואז, הביתה D:

מסתבר שלא היה כ"כ הרבה רום בעוגה, ומסתבר שגם האח השלישי שלי אכל ממנה ולו לא קרה כלום (?!). מי יודע, אולי בגלל הקטע של הג'ינג'ים וכל זה..

חשבתי אולי לאכול עוד טיפה ביום שישי ולראות מה יקרה P:

סתםסתם, לא בגלל זה.

אבל זה באמת מעניין למה זה קרה? זה עדיין בגדר תעלומה...

טוב, זה הכל לבינתיים ^,^

אשמח לראות אם יש לכם טענות/מענות/כל דבר אחר ^,^

מוזמנים להיכנס לבלוג הסיפורים שלי, ולקרוא את הסיפור החדש!

להתראות בינתיים,