שלום לכולם! P:

וואו, כמה זמן עבר מאז שכתבתי פה משהו טוב ~~"

אבל מה לעשות? זו הייתה תקופה כזאתי, איך לומר במילים עדינות... מחורבנת.

ההורים שלי היו צריכים לחפש בית, אז הם לא היו בערבים בבית וגם כשכן היו מריבות עד אין סוף. הרגשתי (ואני עדיין מרגיש) שאין לי אף אחד בעולם (האמיתי), ושאין עם מי לדבר או על מה. היה לי נורא נורא קשה לחזור מחופש פסח אל המציאות האפורה של חיינו.  בקיצור, משהו שלא הייתי מאחל לאף אחד...

אבל נראה לי שעכשיו זה נגמר.

נראה לי שעכשיו מתחילה תקופה חדשה, ימים יגידו אם זה נכון.

ההורים שלי מצאו בית יפה ואני עובד דירה באוגוסט, היום ילדים שקודם לא ממש דיברתי איתם היו נחמדים אלי פתאום, ויש טיפה לחץ של מבחנים, אבל עוד שבועיים הכל יגמר והסוף כבר יראה באופק (:

כן, הם באים, ימים של שקט, וכמו בשיר, באמת שכחתי כבר איך שהם נראים. עכשיו הזמן שלי לתת את הכל, את הפוש האחרון במבחנים, ואז באמת שכבר יהיה רגוע הרבה יותר (:

היום הבנתי משהו. הבנתי שלהיות בדיכאון כל היום זה לא טוב. הילדה שאמרה שאנחנו בדיקטטורה (ע"ע הפוסט "אינדיבידואליזם הוא לא מילה גסה, או: מה קורה כשמשתכרים מעוגת טירמיסו") הייתה היום בדיכאון בגלל הציונים שלה במבחנים, וזה הגיע עד לרמות של "החיים הם חרא" וכאלה. "אז תתאבדי", אמרתי לה, והיא ענתה שהייתה עושה את זה בשמחה.

ואז אמרתי שדי, זה לא טוב להיות בדיכאון כל היום. החיים הם המתנה הכי גדולה שהוא/היא (תשפטו בעצמכם, אני כנראה אכתוב על הסוגייה הזו מתישהו) נתן/ה לנו, שהם יכולים להיות טובים, תלוי מה שאת עושה מהם. ואז הבנתי שהייתי צריך להגיד את זה גם לעצמי. חטפתי את הסטירה, חייכתי והמשכתי בשכרת יומי, ולכאורה דבר לא השתנה, אבל אני יודע שאני אדם מאושר יותר מאותו רגע ועד לכתיבת שורות אלו.

אז כן, יש גם דברים מעצבנים, אבל צריך לקחת הכל בפרופורציות הנכונות. לא הכל רע, ולצערי גם לא הכל טוב, אבל אני מאמין שהרוב טוב. הכל עניין של אמונה. כפי ששמעתי פעם מישהי אומרת בראיון: "שיהיה לי יום נהדר זה לא משהו שקבוע מלמעלה, זו החלטה. אם תאמרו לעצמכם 'היום יהיה לי יום נהדר' כשאתם קמים בבוקר, זה באמת יקרה".

וכך אני נוטה להאמין. בכל לבי.

ואיך אפשר לסיים פוסט כזה בלי השיר "ימים של שקט"? הנה הוא להנאתכם ^,^

להתראות בפוסט הבא, שאני מקווה שיהיה שמח לפחות כמו זה D: