כל פעם שמגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל יש לי לפעמים צמרמורות בגוף, כשאני חושבת על זה לעומק.
לחשוב שכל אחד מחללי צה"ל הוא עולם ומלואו. כל אחד ואחד מהחללים היה מישהו.
אני תמיד חשבתי על זה, ואיכשהו אחרי המסע לפולין אני התחלתי להבין את זה יותר.
לחשוב שלכל אחד הייתה משפחה והיו חברים, תחומי עניין ומוזיקה אהובה - וברגע אחד קטן כל הדברים האלה נקטעו פתאום.
היום בMTV שידרו מקבצים של שירים לזכר של מספר חיילים, אחד מהם היה סרן משה טרנטו. הוא נפל בשנת 2004, כשהיה בן 23. בMTV שידרו במשך שעה מקבץ שירים מתוך האוסף המוזיקלי שלו, ואיפשהו באמצע נשברתי. כמה שזה מטורף, כל השירים היו של כל הלהקות האהובות עליי. זה היה מדהים ועצוב. כל כך כואב לי שאדם כל כך נפלא פשוט....נמחק.
כל פעם שאחד הידידים שלי מתגייס לקרבי זה מפחיד אותי. כשאחת החברות הכי טובות שלי התגייסה למג"ב הלב שלי צנח לתחתונים.
כידיד שלי סתם מדבר איתי בפייסבוק לפנות בוקר ואומר שהוא מחר יוצא לפעילות בשכם, אני לא יכולה להוציא את הדאגה מהראש כל היום שאחרי.
אבל אז אני מתחילה לחשוב מה גרם להם לעשות את זה (אוף, אני יודעת שזה נשמע נורא נורא קיטשי).
ואז אני נזכרת שהשעון מתקתק, ואני גם מתגייסת עוד שנה ושלושה חודשים. אין ספק שאני חוששת, אבל אין לכם מושג כמה אני מצפה לשירות הצבאי.
אני מקווה ששום אחת מהדמויות האלו שנמחקו, לא ימחקו לגמרי. הלוואי ותמיד הזכר של כל חלל וחלל יהיה שמור ויועבר הלאה, כי שוב, כל חייל היה עולם ומלואו.
אני חושבת שזה פשוט אחד המסרים הכי חשובים שהייתי רוצה להעביר ביום הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I'mAWESOME