טוב אז ככה... אני לא אוהבת לעשות פוסט דמויות וכאלה אתם תכירו אותם לאט לאט בסיפור..... תהנו נשמות 3>
-הקדמה-
ירד גשם חזק מאוד. אבל זה לא הפריע לה,
להפך, ככה לא יהיה שם אף אחד. היא הגיעה לפתח של הפארק ונכנסה פנימה, היא לא היססה,
היא ידעה לאן היא הולכת. ידיה שלובות והיא רועדת קצת. השער הארוך והבלונדיני שלה
היה ספוג כמו כל שאר גופה והיא המשיכה ללכת, מהדקת אחיזתה בגיר שהיה בידה. בסוף היא
הגיעה אל החומה השחורה שבפארק. היא נעמדה מולה. החומה הייתה חצי מלאה בקשקושים
וציורים מדהימים, היו עליה שירים ותווים וסיפורים וכל מיני דברים כתובים בלבן. הכל
היא כתבה, כל פעם שהרגישה משהו שלא יכולה לבטא אחרת, לא על דף, לא איפה שידעו שזאת
היא. היא התחילה לצייר במהירות ומיומנות, הפעם קווים חדים ועבים. היא לא שמה לב
אבל היא בכתה תוך כדי, הגשם בלבל אותה. היא המשיכה לצייר עד ששמעה רחש מבעד לגשם
וקפאה עם הפנים לחומה.
"ליהי?" היא שמעה קול גברי. היא
הסתובבה לאט וראתה אותו עומד מולה. הוא התקרב לאט לאט. "מה את...?" הוא
שאל מופתע. הוא היה ממש קרוב אליה עכשיו וראה כל נמש שהיה על הפנים שלה. ליהי הייתה משותקת ולא ידעה מה לעשות,
הוא גילה את המחבוא שלה, את המקום היחיד שיכלה ליהיות עצמה. הם התסכלו אחד לשניה
בעניים ולפני שהבינה מה קורה שפתיהם נפגשו. היא הרגישה איך גבה פוגע בחומה, אבל
היא לא עצרה אותו. ראשה היה ריק ממחשבות, וכך גם שלו. הם המשיכו להתנשק בלהט. היא העבירה
את ידיה בשערו השחור והוא את ידיו על גופה, מרים את חולצתה במקצת. לא היה ברור מי
נישק את מי, ולא היה ברור למה, הם לא דיברו כבר 6 שנים. הגשם הפסיק כמו שהוא הגיע וברגע שזה קרה ליהי
התנתקה ממנו. הם הביטו לרגע אחד בשניה.
"אני מצטערת" היא לחשה וברחה
משם בריצה, משאירה אותו מבולבל כמוה.
תגובות? (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LenSem